שוב לא שקט

בארבע לפנות בוקר הגשם דפק לי על החלון והתחנן שאכניס אותו להתכרבל איתי בטענה שקר לו. מתוך ספק געוגים עזים ודוקרים לחבר המיוחד שלי ספק טירוף פתחתי לו יחד עם החלון שטוף דמעותיו של אלוהים את הרשת והסכמתי לו לשהות איתי לכמה שעות, רק עד שיעלם סופית, כי היה חסר לי בחודשיים האחרונים. מיד כשנכנס התחננתי לרחמים כי מחר הוא יום חשוב; עליי לצעוק על המורה שלי למוזיקה ולקבל את הצדק שמגיע לי ואיתו את כל תשעים הנקודות שהוריד לי במבחן בצורה לא צודקת. אבל הגשם לא ריחם עליי כמו שאיחלתי שיעשה, ובבוקר התעוררתי לחום גבוה והזיות. אני נשבעת שיכולתי לראות ארבעה בחורים שחורים וג'יפ לבן צוחקים עליי. אז נשארתי בבית ושתיתי מאה כוסות קפה מול החלון הגדול בסלון וצפיתי בחצר טובעת בלעדיי. התפללתי לאלוהים או לאל הגשם שיוריד לי את החום כי כל כך רציתי לצאת אל החצר ולשכב על הדשא הלח או באותה המידה לשבת בתוך שלולית ולתת לגשם החומצתי לשתוף ממני את כל הרעלים או לחכות לברקים שיחשמלו את הפצעים החוצה ממני. אבל שום דבר מזה לא קרה. כנראה שאצטרך לחכות לגשם הבא.

–

–

רוני סיפר לי אתמול שבקיץ הוא טס לשבועיים לקנדה. שבועיים. שבעה ימים ועוד שבעה ימים, עשרים ימים פחות שישה, שמונה ימים ועוד ארבעה נוספים. בלי לפרגן לבחורוני שלי יותר מדיי התחלתי להזיע בכפות הידיים וזיעה התגלגלה הישר מעיניי אל לחיי שהספיקו ללבוש עליהן שמלה אדומה. אני ורוני חוגגים עוד שבוע בדיוק שבעה חודשי חברות. שבעה חודשים פחות שבוע בהם דיברנו בכל יום לפחות שתיים עשרה שעות. שבעה חודשים פחות שבוע בהם סיפרנו אחד לשני את הסודות הכי גדולים שלנו. שבעה חודשים פחות שבוע בהם גילינו אחד את השני לעומק. מאתיים ועשרה ימים (בממוצע) בהם צחקנו אחד על השני ואחד עם השני. כל כך הרבה ימים בהם בכינו אחד על כתפו של השני, אהבנו, כעסנו, נזפנו, פירגנו וריכלנו. עשרות ימים בהם לא חדלנו מלדבר ולדבר ולדבר עוד קצת. מאות שעות בהן גרמנו אחד לשני להרגיש טוב יותר. בהן היינו שם אחד בשביל השני, בימים הטובים ובימים הטובים פחות. קשר כזה לעולם לא היה לי ואני לא מתחרטת על אף רגע איתו, עם החבר הכי טוב שלי.

–

והוא עומד לטוס לי עוד כמה חודשים, הרוני הזה. ואלו עומדים להיות השבועיים הקשים ביותר שאחווה בחיי. שבועיים בלי הנשמה שלי שמתוך געגועים אליו לא תעז לתת לו ללכת בלעדיה ותתחבא לו בתוך המזוודה. שבועיים של בכי וצרחות ואי וודאות ורצון לטוס מפה ישר אליו ולהתחפר איתו במיטה החמימה של בית המלון כשבחוץ יורד שלג ולייחל שיקבור אותנו יחד. שבועיים בלי היכולת לנשום. שבועיים בהם כל הכאבים בי ישקעו אל עמוד השדרה ולא יתנו לי לזוז סנטימטר. שבועיים בהם רוני יכול לשכוח אותי כמעט לגמרי. אני שונאת את העובדה שאני כל כך תלויה בו, שכאילו בלעדיו אני לא יכולה לעמוד. אבל אני אוהבת אותו עם כל הלב שלי וקשה לי לתת לו לעזוב בלי לתת לפחד והחרדות להיכנס בי חזק. אבל אלו רק שבועיים וזה כלום זמן וזה יחלוף בסופו של דבר והכל יהיה בסדר, נכון?