התקופה הרומנטית

"את תפסת לי את המקום אז הייתי חייב לבוא לשבת לידך"

 

"יש לך עיניים של חתול"

 

"את חייבת לחייך יותר"

 

"תשמעי הרבה סנטנה או שלא תשמעי כלום בכלל"

 

"שמעתי את השיר שלך ביוטיוב. את טובה", -"רק טובה?", -"טובה מאוד מאוד", -"גם אתה בסדר". 

 

"אתה יודע שיש לך את אחד השמות היותר יפים בארץ?", -"לא אוהב אותו. כל הדורים האחרים שאני מכיר הם יבשים וגרועים אז זה מוריד מהשם", -"אבל אתה לא, אז הכל בסדר".

 

 

 

נפגשנו בהופעה של אלישע בנאי וארבעים השודדים ולא במכוון. אפילו כשאיחלתי לעצמי שלא אפגוש אף אחד שאני מכירה בשביל שאוכל להשתחרר קצת מהלחץ של הסובבים אותי עליי, כשהסתכלתי אל עבר כניסת המועדון הצלחתי לראות אותו ואת אחיו בין גל האנשים שהציף את המדרגות ואם אגיד את האמת, הלב שלי קפץ בלי שהצלחתי לשלוט עליו. הוא נעמד על יד הבר והיה נראה כאילו איבד את עצמו קצת, כמוני. אז בלי לחשוב הרבה בכלל רצתי אליו כי אמרתי לעצמי שאני צריכה לחיות על הקצה והוא שם לב אלי רק כשנעמדתי לו מול הפנים. הוא הרים את ראשו מהרצפה ולא הצליח להחזיק את החיוך שלו בפנים. הוא היה מאוד מופתע ואמר שהוא שמח לראות אותי, ולהגיד את האמת 2#, גם אני שמחתי לראות אותו. אמנם כשההופעה התחילה דרכינו התפצלו, אבל בסוף ההופעה הוא שאל אם אני רוצה טרמפ הביתה, וכל הדרך שמענו מוזיקת פאנק מגניבה והרגשנו כמו ילדים מהשכונה. דור הזה בסדר.

 

 

---

 

24.3.14

–

"היי!" הוא עונה עם חיוך גדול וטון שמח מרקד על מיתרי הקול שלו. הוא שמח לראות אותי. אני מסתכלת עליו וצוחקת כי אני לא יכולה להסתכל עליו באף צורה אחרת. כל מה שהוא עושה זה לשמח אותי. אני נועצת בו כמה מבטים חמודים והוא מחזיר בחיוכים מתוקים פי אלף ותוך רגע הוא מזיז את התיק השחור שלו מהמושב השני ומזמין אותי לשבת. אני מנתרת אל הכיסא והשיער הקצר המסולסל והרענן שלי קופץ יחד איתי ומקיף את ראשי כאילו היה הילה. "אני מפריעה לך לשמוע מוזיקה?" אני שואלת אותו ושמה לב שהוא מוציא מאוזניו את האוזניות. הקול שלי נהיה גבוה כמעט באוקטבה שלמה, אבל הוא צוחק ועונה שלא, זה חסר טעם בשבילו להאזין למוזיקה האהובה עליו לבד.

–

השיחות שלנו מאוד זורמות, שלי ושל דור. אנחנו יושבים אחד ליד השני הרבה באוטובוס כי שנינו נוסעים לאותו הכיוון ואפילו יש לנו בדיחה פרטית על הנושא הזה. הוא אף פעם לא משעמם וגם אם הוא שותק זו שתיקה נעימה ולא שתיקה צורמת. "אני רוצה שתשמעי את המוזיקה שאני שומע הפעם", הוא מבקש ממני שאחבר את האוזניות שלי לפלאפון שלו כי בשלו הוא מתבייש. אני מציעה לו אוזניה אחת אך הוא מסרב בטענה שהיום הוא הד.ג' הפרטי שלי. אני לא מצליחה לראות את עצמי נמצאת בסיטואציה שבה אני לא מחייכת כשאני איתו, כי זה דור, ודור הוא מומחה בחיוכים, אז אני משיבה לו בחיוך נעים והוא מחזיר בחיוך שמפוצץ לי את הלב.

–

הוא מתחיל לתקלט לי על הלב. יש לו טעם מעט מוזר במוזיקה, זאת אומרת, פאנק תמיד נשמע מוזר באזניים שלי, אבל מוזר טוב, כמוהו. בלי שום התראה מוקדמת על מעשיו הוא מעביר משיר לשיר ויוצר מן מחרוזת פאנקיסטית מצחיקה. הוא מזכיר לי שבבוקר בשיעור מוזיקה למדנו על התקופה הרומנטית בה מלחינים נהגו להחצין את הרגשות שלהם בשביל להעביר את האופי הפנימי שלהם ואת סערת הרגשות שהתחוללה בתוכם, וזה בדיוק מה שהוא עשה; החליף שיר כל כמה שניות לפי מצב הרוח שלו. פעם אחת קפץ שיר זועם ואגרסיבי וההבעה על הפנים של דור נהייתה מעט קשוחה ועצבנית, וכשההבעה על פניי נהייתה חמוצה כמו השיר הוא החליף מיד לשיר אחר. פעם אחרת קפץ שיר אהבה על לבבות שבורים, והוא נהג להסתכל עלי לאורך כל השיר ואני עליו עד שיכולתי לראות את השתקפותי באישוניו השחורים. מדי פעם קפצו שירים שהכרתי כך שהתחלתי לזמזם לו את המילים והמנגינות בקול, ואפילו כשכל האוטובוס יכל לשמוע לא היה לי אכפת כי זמזמתי רק לדור ומיד אפשר היה לראות עליו שהוא מתרכך.

–

וככה אנחנו ממשיכים עד שהזמן שלי לרדת מהאוטובוס מגיע. "תעצור הכל, אני צריכה לרדת". הוא צוחק. "ממתי את גרה כאן? את חדשה?" הוא עולה על הגל ואני מתפוצצת מצחוק כי אלה בדיוק המשפטים שאני אוהבת. "אנחנו מכירים?" הוא חורץ לשונו ואני רצה אל עבר דלת האוטובוס בשביל שלא אפספס את התחנה ואצטרך לרדת עשר דקות אחרי הבית. "ביי דור, נמשיך מחר, כן?", "מי את?" הוא צועק והנהג שולח לי מבט מוזר, אבל לי לא אכפת כי יש לי דור קטן בלב. 

–

–

עריכונת פצפונת;

נקרעה לי השפה וכואב לי לחייך אז אל תצחיקו אותי

-2#, היה לי התקף היום בבוקר ועכשיו כואבים לי השרירים

-3#, אתמול היו שלוש שנים לבלוג שלי!!!!!! מזל טוב חבר