ארבע דקות של אושר צרוף

…"שיר מס' 12,
סאמרטיים, במקור של אלה פיצג'ארלד, אשר יבוצע ע"י נועה". אני יכולה
לשמוע את המילים של הקריינית מתגלגלות לאוויר. אני עומדת בפתח הדלת האחורית לבמה כשאגרופיי
קפוצים ונשמתי נעתקת. זה הרגע שלי, זהו החיידק שלי. אחרי כמה "בהצלחה"
וחיוכים מרגשים מחבריי למגמה אני צועדת ברגליים משקשקות ופנים שמוטות אל אמצע
הבמה. הפנסים אינם שוכחים ממני ומיד מאירים עליי תאורה סגולה וירוקה. "לספור שתי
תיבות ורק אז להיכנס לספור שתי תיבות ורק אז להיכנס" אני חוזרת ואומרת לעצמי
בלב רגע לפני שהכל מתחיל, רגע לפני שאני מאבדת את עצמי. עוברות רק שניות ספורות
ואני יכולה להרגיש בגלים של הבס מכים בי, בקול הסקסופון מדגדג את הקהל, את הגיטרות
מייבבות וממלאות חללים ריקים, את התופים שמרימים להנחתה ואת הפסנתר שמנגן מלודיה
מקסיקנית מושלמת. כל הכלים יחד ממלאים בי את המנגינה המקסיקנית ברזילאית דרום
אמריקאית שעליה עבד איתנו המורה מתחילת השנה. רצינו משהו אחר, רצינו לקחת את הג'אז
אל המקום הפרטי שלנו.

 

אני יכולה לשמוע את מחיאות הכפיים, את הצעקות והמחמאות, אבל אני עצמי
כבר במקום אחר. אני עומדת על הבמה כשעיניי זהובות ומנצנצות מאורות הפנסים התלויים
מהתקרה ושמלתי עוד דבוקה לגופי, וכל מה שאני יכולה לראות הוא את הקהל השחור עומד
ומריע לי. שפתיי לא נחות לרגע ולא מפסיקות להתעקם לחיוך. הערב שלי ושל עוד חמישים
תלמידים אחרים חומק לי מבין האצבעות וכואב לי בלב כשאני יכולה להרגיש אותו נגמר,
השיר שלי נגמר. השניות רצות לי מול העיניים ואני לא יכולה שלא להתכחש אל הזמן
שהולך ואוזל. הגיע הזמן שלי לרדת מהבמה ואני פוסעת ממנה רק כשהקהל מתיישב חזרה.
אני דורכת בחדר ההמתנה מאחורי הקלעים ובלי לספור עד אחת אני יכולה להרגיש את
החיבוקים החמים והרטובים מזיעה של חברי למגמה על עורי הלוהט. הסולו שלי כבר ממזמן
נגמר, אבל אני יכולה להרגיש איך האופוריה עדיין שולטת בי.

 

יש את הזמן שלפני ההופעה ואת הזמן שאחרי,
אבל אין את האמצע. אין שם שום דבר. זה כאילו שהבמה שואבת ממני את תחושת הזמן או את
התחושה בכלל ואת היכולת להרגיש, ורק אחרי שאני יורדת ממנה אני יכולה להבחין בעולם האמיתי זוחל אליי חזרה ומחלחל אל תוך המוח שלי טיפה אחרי טיפה. זו
מין אי ודאות אחת גדולה שמקיפה את הגוף בבועה או בזכוכית מגן. אני עולה לבמה שניה
אחרי שאני שומעת את השם שלי עולה לאוויר, ובבום אחד שכמעט אפשר לשמוע כל האפשרות
לתפעל את החושים נעלמת. אי אפשר. כל החושים מצטמצמים ונעלמים כאילו לא היו אף פעם.
זו מין הרגשה שאי אפשר גם עם כל המילים הכי יפות והכי בומבסטיות להעביר אל הדף. זו
הרגשה שנטמנת בתוכי וכמה שארצה להעביר אותה אל אחרים, לעולם לא אצליח.

 

21/3

היום הופעה של אלישע בנאי וארבעים השודדים באוזן בר בתל אביב. את מי רואים? פרח

 

(היה מטורף!!!!! מי שלא בא כנראה מרובע^)

21 מחשבות על “ארבע דקות של אושר צרוף

  1. אני יודעת בדיוק על מה את מדברת.
    על תחושה שלפני שאת עולה לבמה, על התחושה שאחרי ועל זה שהיית בעולם אחר באמצע.
    מי כמוני שמכירה את זה.

    איזה שיר שרת? (אני ממש אוהבת את אלה פיצ’גארלד ושרה שירים שלה כל הזמן)

    אהבתי

    • איזה כיף לך שאת יודעת! אני חושבת שזו בדיוק ההגדרה של המילה אופוריה.. כאילו, אני אומרת אופוריה ואני מתכוונת להרגשה הזו. 

      סאמרטיים. למרות שבמקור הוא מאיזה מחזמר ששכחתי את שמו 🙂

      אהבתי

      • זה שיר מקסים! 
        את השיר כתב והלחין ג’ורג’ גרשווין למחזה פורגי ובס.
        חח מיותר לציין שחפרתי על השיר הזה?

        אהבתי

      • אני כ"כ מזדהה איתך, זה מדהים!
        אני גדלתי עליה ועל המוזיקה הזו. היא הזמרת האהובה עלי פשוט.
        כל פעם שאני מקשיבה לקול שלה, אני מקבלת צמרמורת.

        אהבתי

      • פחות גדלתי על סגנון כזה, אלא על יותר רוק קלאסי, אבל עם הגיל התפתחתי ולמדתי על עוד ועוד זמרים ועיצבתי אופי מוזיקלי משל עצמי והיא לגמרי כלולה בו. היא פשוט אדירה, באמת.

        אהבתי

  2. את כותבת נהדר ולמרות שאי אפשר להביע בטח את התחושה במילים
    גרמת לי להרגיש לרגע כאילו אני שם חווה את זה בעצמי
    וזה נשמע מבטיח! הייתי מתה לראות/לשמוע!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s