ארבע דקות של אושר צרוף

…"שיר מס' 12,
סאמרטיים, במקור של אלה פיצג'ארלד, אשר יבוצע ע"י נועה". אני יכולה
לשמוע את המילים של הקריינית מתגלגלות לאוויר. אני עומדת בפתח הדלת האחורית לבמה כשאגרופיי
קפוצים ונשמתי נעתקת. זה הרגע שלי, זהו החיידק שלי. אחרי כמה "בהצלחה"
וחיוכים מרגשים מחבריי למגמה אני צועדת ברגליים משקשקות ופנים שמוטות אל אמצע
הבמה. הפנסים אינם שוכחים ממני ומיד מאירים עליי תאורה סגולה וירוקה. "לספור שתי
תיבות ורק אז להיכנס לספור שתי תיבות ורק אז להיכנס" אני חוזרת ואומרת לעצמי
בלב רגע לפני שהכל מתחיל, רגע לפני שאני מאבדת את עצמי. עוברות רק שניות ספורות
ואני יכולה להרגיש בגלים של הבס מכים בי, בקול הסקסופון מדגדג את הקהל, את הגיטרות
מייבבות וממלאות חללים ריקים, את התופים שמרימים להנחתה ואת הפסנתר שמנגן מלודיה
מקסיקנית מושלמת. כל הכלים יחד ממלאים בי את המנגינה המקסיקנית ברזילאית דרום
אמריקאית שעליה עבד איתנו המורה מתחילת השנה. רצינו משהו אחר, רצינו לקחת את הג'אז
אל המקום הפרטי שלנו.

 

אני יכולה לשמוע את מחיאות הכפיים, את הצעקות והמחמאות, אבל אני עצמי
כבר במקום אחר. אני עומדת על הבמה כשעיניי זהובות ומנצנצות מאורות הפנסים התלויים
מהתקרה ושמלתי עוד דבוקה לגופי, וכל מה שאני יכולה לראות הוא את הקהל השחור עומד
ומריע לי. שפתיי לא נחות לרגע ולא מפסיקות להתעקם לחיוך. הערב שלי ושל עוד חמישים
תלמידים אחרים חומק לי מבין האצבעות וכואב לי בלב כשאני יכולה להרגיש אותו נגמר,
השיר שלי נגמר. השניות רצות לי מול העיניים ואני לא יכולה שלא להתכחש אל הזמן
שהולך ואוזל. הגיע הזמן שלי לרדת מהבמה ואני פוסעת ממנה רק כשהקהל מתיישב חזרה.
אני דורכת בחדר ההמתנה מאחורי הקלעים ובלי לספור עד אחת אני יכולה להרגיש את
החיבוקים החמים והרטובים מזיעה של חברי למגמה על עורי הלוהט. הסולו שלי כבר ממזמן
נגמר, אבל אני יכולה להרגיש איך האופוריה עדיין שולטת בי.

 

יש את הזמן שלפני ההופעה ואת הזמן שאחרי,
אבל אין את האמצע. אין שם שום דבר. זה כאילו שהבמה שואבת ממני את תחושת הזמן או את
התחושה בכלל ואת היכולת להרגיש, ורק אחרי שאני יורדת ממנה אני יכולה להבחין בעולם האמיתי זוחל אליי חזרה ומחלחל אל תוך המוח שלי טיפה אחרי טיפה. זו
מין אי ודאות אחת גדולה שמקיפה את הגוף בבועה או בזכוכית מגן. אני עולה לבמה שניה
אחרי שאני שומעת את השם שלי עולה לאוויר, ובבום אחד שכמעט אפשר לשמוע כל האפשרות
לתפעל את החושים נעלמת. אי אפשר. כל החושים מצטמצמים ונעלמים כאילו לא היו אף פעם.
זו מין הרגשה שאי אפשר גם עם כל המילים הכי יפות והכי בומבסטיות להעביר אל הדף. זו
הרגשה שנטמנת בתוכי וכמה שארצה להעביר אותה אל אחרים, לעולם לא אצליח.

 

21/3

היום הופעה של אלישע בנאי וארבעים השודדים באוזן בר בתל אביב. את מי רואים? פרח

 

(היה מטורף!!!!! מי שלא בא כנראה מרובע^)

X

חלמתי עלייך אז התעוררתי. נהדר שאת רודפת אחרי גם אל המקומות הכי תמימים שלי. אני לא יודעת אני לא יודעת אני לא יודעת איך להתמודד איתך יותר. אתמול ציירתי על עצמי חתכים בשביל שאחשוב שזו המציאות ושחתכתי את עצמי ושהיה לי כיף כיף כיף ושעכשיו הכל בסדר אבל בעצם שום דבר לא השתחרר ממני וכל הכעסים נאגרו אפילו עמוק יותר. אם הייתה לי את האפשרות הייתי דורסת אותך בלי לחשוב פעמיים. את הרסת אותי ואין לי לאן לברוח.