פרח מיובש

אני פרח מיובש. אני לא בדיוק זוכרת את התקופה בה הייתי פרח פורח לצערי, אבל ככה שמעתי שמספרים לפחות. ככה שמעתי שאמא מספרת לדודים מחו"ל כשהיא מדברת ומבזבזת להם את הזמן על ירדן ועל איך שהתקבלה למכללה תוך שניות אחדות, ואז כשהם שואלים עליי בעיניים דואגות היא עונה בחוסר טעם, "אה כן, נועה היא.. היא פרח מיובש". או כשההורים מנהלים שיחה בארוחות הערב על ההווה והעתיד של ירדן ולא על שלי כי ממני הם שכחו כמעט לגמרי וכי ירדן והחבר המכוער שלה נפרדו ועכשיו הכל זה ירדן ירדן ירדן בלע ירדן.

 

אני פרח שלא השקו כבר יותר מדיי זמן, אך מים הם לא הפתרון במקרה הזה. אני צריכה הרבה יותר מזה, אני צריכה שידאגו לי וילטפו ויחממו בלילה כשקר. אני צריכה שמישהו יאהב אותי ויפצה על כל השנאה העצמית שאני מקרינה לעצמי בימים האחרונים. אני צריכה איזה חיבוק דואג ושפתיים מחייכות שיגידו לי שהכל בסדר ושזה בסדר להירדם גם כשמפחדים. אני צריכה מישהו שהוא לא בן אדם שהוא 90% וירטואלי שתקוע בתוך מסך המחשב ובשביל לדבר איתו אני צריכה לשרוף לעצמי את העיניים ולהיתקע בין מסכים שונים. אני צריכה להרגיש רגשות ממישהו שהוא לא אני. אני רוצה שמישהו יבכה עליי וישמח איתי וידאג לי, מישהו שישחק לי בשיער ויעביר ידיים על פניי ולא ילך לישון עד שארדם לחלוטין. אני צריכה להרגיש משהו אמיתי שוב. אני נבלעת.

 

 

(לא אתה רוני. בשבילך אשאב לתוך המסך אם אצטרך).

חודש מעכשיו ואני בת 17.