יואב לא אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותו

אמרתי ליואב שאני אוהבת אותו. דיברנו. האהבה הזו היא חד צדדית, אבל הוא מאוד התרגש ודיבר הרבה וביקש ממני לא לבכות אחרת הוא יבכה יחד איתי. הוא אמר לי שנורא קשה לו לדעת שבגללו אני כל כך עצובה וביקש ממני להפסיק להתעסק בו כי הוא לא שווה אותי.

 

אני מאוד עצובה, מאוד. כל היום בכיתי והיה נראה לי שהוא מעט יותר מדיי שמח אפילו כשכמה פעמים הוא בא ושאל לשלומי ולא ידע מה לעשות עם עצמו אחרי שאמרתי לו שאני מעט שבורה מבפנים. הוא ביקש סליחה המון פעמים והעיניים החומות שלו שכמעט חשבתי שיהיו שלי נעלמו לחלוטין. אני מתביישת להביט בו.

 

אבל זו אכן הקלה. אני חושבת שאי ודאות זה אחד הדברים הקשים ביותר שאנשים צריכים להתמודד איתם, אז אני שמחה שהוצאתי את זה מהמערכת. לא אותו כמובן, כי הוא בורידים ובכלי הדם שלי והוא שוכן מאוד עמוק בתוך הלב והמוח. אבל שיהיה. אני לא יודעת מאיפה יש לי את הכוח לכתוב על זה כאן בלי להגיד שאני רוצה לירות לעצמי בראש או לטבוע עם הגשם. שורפות לי העיינים בקטע אחר וכואב לי כל הגוף. הנפש שלי סדוקה קצת יותר והלוואי שליואב היה קשה גם, אבל הוא הצד שמקבל ולא שנותן אז אני בטוחה שהוא מתמודד עם האהבה שלי אליו מצוין.

 

וזהו. כל מה שחלמתי עליו התפוצץ לי בפנים אבל זה בסדר כי הוא ביקש ממני שנישאר חברים טובים ושאבוא לדבר איתו על כל דבר שמציק לי. יואב כבר לא שלי כמו שחשבתי שהיה. אבל טוב אולי אני כן קצת רוצה לפוצץ לעצמי את המוח. יש לי מחר מבחן באזרחות ואני בטוחה שאכשל. סלאמת.

 

אני חוששת שבלי יואב הבלוג הזה לא יכול להתקיים. על מה אחפור עכשיו מיליון מילים יפות? טוב למי אכפת, קחו מוזיקה (שיואב הכיר לי כמובן).



 

אני חושבת שהתייבשתי וכך גם הדמעות שלי.

 


העייפות חדרה והעצב חילחל.