אני רואה אותה בדרך לגימנסיה

"בואי איתי", יואב קורא לי בדיוק
כשאני שקועה עמוק בלהבין איך אני מחברת את הגיטרה החשמלית של אסף למגבר. "הא?",
אני שואלת תוך כדי שאני מחפשת פיאל מתאים. "בואי!" הוא קורא לי שוב ורק
אז אני מבינה מי זה הברנש שקורא לי, אז אני מנתרת ממקומי ומקפצת אחריו. הוא לוקח
את הגיטרה האקוסטית הבהירה שנחה על הקיר ומושך אותי עם ידו הארוכה אל מחוץ לדלת.
יואב הוא המוביל ובהוראה שלו אני עוקבת אחריו בחשדנות מתוקה עד שאנחנו מתיישבים
כמה מטרים שהרגישו כמו מסע ארוך במיוחד, מחוץ לחדר המוזיקה. אני מתיישבת לידו, אבל
לא קרוב מספיק כדי לא להפריע לו כשהוא מכוון את הגיטרה. אני מתה על זה כשהוא מכוון
את היפיפייה שלו בלי טיונר, הוא רק צריך להקשיב לאהובתו טוב טוב וקרוב קרוב והוא
מיד יודע מה היא רוצה.

 

"תתקרבי, למה את
כל כך רחוקה ממני?" הוא שואל ומיישר אליי חיוך. עם כף ידו הוא מסמן לי איפה
לשבת, ואוי, כמה שזה צמוד אליו. אני זזה כמה טוסיקים לכיוונו וכל מה שאני רוצה זה
לטרוף אותו בנשיקות. השפתיים הורודות שלו קורצות לי ולכמה רגעים אני לא מצליחה
לחשוב על שום דבר אחר חוץ מעליהן. והוא קורא לי, וזה נורא מצחיק כי אני מסתכלת לו
על השפתיים, והן זזות מולי. אני רואה אותן זזות, אבל פתאום יש חלון ואני לא מצליחה
לשמוע אותו. עד שאני מתעשתת וצוחקת צחוק מובך, אבל הכל בסדר כי הוא צוחק יחד איתי.

 

ובלי שום התראה
מוקדמת הוא מתחיל לשיר, ולוחש לי שהשירים מוקדשים רק לי. והוא מנגן וכבר לא פעם
ולא פעמיים כתבתי כאן כמה שאני אוהבת את הצורה בה הוא פורט על הגיטרה שלו.
"כאילו הייתה המאהבת שלו". וכל בית הספר ריק. כולם בשיעורים שלהם,
ועכשיו זה רק אני ויואב. אני מרגישה אותו, את הקול שלו, שמלא בכל כך הרבה רגש
מוקדש רק לי, והוא רק שלי עכשיו, היופי הטהור הזה. הקול שלו היה שלי רק לרגע אחד
והתפוצצתי מזה. הרעידות, העליות והירידות, הרוגע והאנרגיות, הצעקות והלחישות,
האנחות והגניחות. וזה הכל בשבילי ובשביל עצמו.

 

אריק איינשטיין
ורדיוהד נפגשים יחד ויוצרים לי אווירה מושלמת באוזניים ובלב. הוא שר, והוא כל כך
מתרגש, כי הוא כל כך אוהב לשיר, הוא כל כך אוהב מוזיקה, והוא כל כך אוהב את אריק
איינשטיין ואת טום יורק. בין שיר לשיר אנחנו מדברים קצת על אהבה, ואני מתאהבת בו
שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב עם כל מילה שיוצאת לו מהפה. הוא לא חושב הרבה, הוא
רק מדבר. ואני מצד שני, חושבת כל כך הרבה על כל מילה שאני אומרת ומשתדלת לא להראות
לו כמה שאני רועדת מהתרגשות. הוא נוגע בי עם כל כולו ואני לוקחת ושואבת ממנו את
טוב הלב הזה שיש לו כל כך הרבה ממנו. "אני כל כך אוהב את השיר הזה" הוא
אומר ופורט קצת על הגיטרה ועליי, וכמות הרעידות בקול שלו עולה והוא מגמגם וצוחק
המון ואני צוחקת אפילו עוד יותר והשפתיים שלי רועדות.

 

הכל מושלם, באמת. ככה
אמרתי לעצמי כל השעה הזו שהרגישה כמו נצח. "זה הזמן להגיד לו שאני אוהבת
אותו". לא אמרתי, ברור, כי אני פחדנית. אבל הכל היה כל כך בסדר, הכל היה כל כך
מדהים. בחיים לא התאהבתי ככה. אלו הרגעים האינטימיים האלו שפשוט עושים לי את היום
גם כשאני הכי ברצפה בעולם, ועליהם אני מודה לאלוהים הפרטי שלי. ויואבי שלי קרא לי
לבוא לשבת איתו, ולא למאיה או לעידן, הוא לא קרא לעידן, הוא קרא לי. ופה
אני מרגישה שניצחתי, אני ניצחתי את העולם.

 

  

 

(אני לא יודעת אם אתה נכנס לכאן לפעמים, כאילו כן, אתה כן, אבל רק ממש מדיי פעם. לא חשוב, רק רציתי להגיד לך רוני, שאני כל כך אוהבת אותך. אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אותך. אתה כל כך יקר לליבי שזה מפחיד כי אין לי הרבה אנשים כאלו ואני לא מסוגלת לחשוב על העובדה שאולי יום אחד אאבד אותך. אפילו כשאני אומרת לך את זה בכל יום, חשוב לי לציין כמה שאני אוהבת אותך, ואתה עושה ללב שלי לרקוד משמחה ולעיניים שלי לדמוע מאושר. אתה חבר טוב. ♥)