יום ראשון שמח

*הפוסט נכתב ביום ראשון*

 

אני יושבת על הרצפה
הקרה שעל יד חדר המוזיקה ויואב מגיע גם הוא דקות אחדות אחרי. הוא עומד, משקיף עליי
מלמעלה ושולח לי חיוכים מושלמים. הוא בועט לי בנעל בשביל שכל הריכוז האינסופי שיש
לי על הבוקר יתפקס רק עליו. "אני חייב לדבר איתך", "זאת אומרת, אני
לא חייב, אני רוצה, ממש רוצה", הוא מוסיף ומתקן את עצמו בעודו מגמגם את שני
המשפטים האלו שהופכים אותו לחמוד יותר ויותר מרגע לרגע. הוא מושיט לי יד, עוזר לי
לקום מהרצפה שהקפיאה לי את כל החלק התחתון ושנינו נכנסים יחד אל חדר המוזיקה. אי
אפשר לברוח מזה, שלוש שעות ברצף של מוזיקה ביום ראשון זה משהו שצריך לאכול ולעכל
טוב.

 

ברגע שהמוח שלי הבין
את משמעות המילים שיואב השחיל מהפה, גופי החל לרעוד. מהבוקר ועד עכשיו ידי הימנית רועדת
כאילו ניחנתי במחלת הפרקינסון ואת ידי השמאלית מציפים זרמים של חום וצמרמורות
מצחיקות. כל כך התרגשתי, הרגשתי משהו שלא אצליח להעביר לעולם אל הדף הלבן והריק של
ישראבלוג. משהו שהרגיש כמו מערבולת של רגשות, לונה פארק מטורף של שמחה והתרגשות, עליות וירידות ומה לא. התרגשתי כל כך עד שהתחלתי לחוות בחילות וסחרחורות שבאו
מאהבה, ולחשוב מה אהבה עושה לאנשים. הרגשתי איך הבחילה הזו גולשת לי במורד הושט,
מטפסת במעלה עמוד השדרה שלי, מלטפת כל חוליה וחוליה, ולבסוף מקימה התנחלות עמוק
בתוך הבטן שלי, בין הכבד לקיבה. ועם הזמן מקימה גם כמה אוהלים קטנים בתוך הלב החלש
שלי שלא עומד בחבילה שמגיעה יחד עם יואב. אני חושבת שהיום התאהבתי בו מחדש.

 

השעתיים האלו עברו כל
כך מהר, כאילו ניסו לשבור את מהירות האור. אבל אני לא יכולה לא לתת קרדיט קטנטן
לפנים היפיפיות של יואב ששיחקתי איתן לאורך כל השיעור. מבטים פה, מבטים שם, לכידות
בעיניים, טביעות ארוכות בעיניים היותר ממיוחדות שלו, והוא בשלי, הוא נהנה להסתכל
עליי בדיוק כמו שאני נהניתי להסתכל עליו. החלפנו מבטים וחיוכים לשניות ספורות
וחזרנו להסתכל שנינו על המורה, הסתכלתי עליו בחטוף ולפני שקלט חזרתי להסתכל על
הקיר או על האופרה שהמורה בדיוק הקרינה, וכך גם הוא. בשעה השלישית היו הרכבים
ואפילו כשזה לא היה ההרכב שלי רציתי מאוד לצפות ביואב מנגן, אז התיישבתי מולו והיה
נראה רק לרגע שעל הפנים שלו הופיע הבעה של בחור מאוהב. יכול להיות שהוא התרגש רק
לרגע, כמוני.

 

בהפסקה הוא קרא לי
לבוא איתו כשבידו אחז בגיטרה האקוסטית, אני לא יודעת מה רצה לעשות בדיוק, אבל אני
מניחה שהוא רצה לנגן לי. בדיוק כשעמדנו לצאת מהדלת, יואב פגש במורה למוזיקה והיה
חייב לדסקס איתו על משהו חשוב יותר מלעשות מוזיקה, ולצערי הם דיברו כמעט חצי הפסקה
ויואב בלי כוונה לפגוע הלך לתופף על המערכת האדומה. אבל ככה יואב, הוא לא מסוגל
לעשות שני דברים בעת ובעונה אחת, הוא לא מסוגל לצפות בטלוויזיה או לקרוא ולדבר או
לעשות כל דבר אחר באותו הזמן. אבל זה בסדר, אני שמחתי שהוא הלך להוציא את כל
האנרגיות שלו על המערכת. ההפסקה נגמרה וחברי ההרכב החלו להוציא את הגיטרות ומקלות
התיפוף, לחלץ את העצמות, להדליק את המגברים וכמובן, למצוא פיאלים (PL) עובדים.

 

הוא החל לנגן על
הגיטרה, לפרוט עליה בעדינות שלא מאפיינת גברים רבים, אבל כן את יואב. הוא נגע בגיטרה
כאילו היה המאהב שלה. הוא אפילו לא פרט עליה, אלא רק רפרף את אצבעותיו על מיתריה,
ואני נפלתי לרגליו, כאילו הטיל עליי כישוף. כל כמה רגעים החלפנו חיוכים וצחקוקים והוא
מילא אותי בצחוק ושמחה. צחקנו כל כך הרבה, גם כשלא דיברנו אחד אל השני יותר מדיי,
כי ברוב הזמן רעש מגניב מילא את החדר. אבל היה לנו כיף יחד, מאוד כיף. הוא עושה לי
טוב, הוא עושה אותי מלאה באושר וכל טוב. לא יצא לנו לדבר על מה שהתלהב לגביו
בבוקר, אז גידלתי ביצים ושלחתי לו סמס בסוף היום, "רצית לדבר, לא?",
ולחצתי סנד כמו מלכה בלי לחשוב הרבה, כי מה כבר יכול לקרות. אחרי כמה שעות הוא
השיב לי, "כן!!!! נדבר מחר, מבטיח" ורק מלקרוא את ההודעה, בחילה נעימה שכמעט
ושחכתי ממנה, פתחה בהתנחלות חדשה ממש על הלב שלי. אוך, מה שהוא עושה לי, כמה שאני מאוהבת בו.

 


אגב, עברנו את האודישן! בחזרה ביום ראשון אחד השמוצניקים צילם אותנו והעלה את התמונה לעמוד של השומר הצעיר. אני זה הגוש השחור החמוד שם בצד.