big small talk

אני ויונתן רזאל ניהלנו big small talk באמצע ההרצאה שהעביר למגמת המוזיקה כחלק מהסיור שעברנו אתמול. הוא דיבר על השיר שבדיוק כתב. "אני מרגיש שלא הצלחתי לסיים את השיר אפילו כשהוא גמור", הוא מדבר אל המקרופון וידיו רועדות. "אני לא רגיל להיות במקומות האלו", הוא אומר ובדיוק מסדר את הכיפה שנחה לראשו. "השיר מספר את סיפורו של ילד שמת מוות קליני והתעורר רגע אחרי" הוא קצת מגמגם, נראה כאילו הוא לא רגיל לדבר ושהשפה שלו היא המוזיקה והשירה. "וואלה?" אני שואלת בשקט גמור והאבסולוטי שומע. "וואלה" הוא אומר בנונשלנטיות של כמה שניות ומעיף מבט חתוף לעברי. "תספר לי עוד" אני מבקשת בעיניים נוצצות. הוא מחייך חיוך שלם ולא חצוי. "הילד מתעורר לבסוף ואומר לאבא שלו, 'אבא, אני רואה עולם הפוך', והאב עונה לו, 'לא בן שלי, אתה רואה עולם נכון". "מורבידי" אני משחילה, ומבפנים אני נובלת. אנחנו משחקים פינג פונג והיושבים בחדר נותנים לנו את הכבוד הראוי. "המסר שאני מנסה להעביר דרך השיר זה שיש אנשים ש24/7 נמצאים עם היקרים להם בבית חולים, מטפלים בהם, נותנים להם את כל מה שיש להם ולפעמים אפילו אין להם, ואף אחד לא מדבר עליהם, לא בעיתונים, לא בטלוויזיה. ואז מישהו עם מכונית נוצצת ובגדים מעור יכול לבוא משום מקום ויחשבו שהוא הכוכב האמיתי. אז לא, האנשים החזקים שנמצאים עם האהובים שלהם כל שניה-דקה-שעה-יום וחודש הם המלאכים האמיתיים ואף אחד לא רואה את זה". הדמעות כבר מספיקות לרדת במורד לחיי האדומות מהפנסים הצבעוניים, ויונתן מסתכל טוב טוב. "זה כוח שרק אלוהים יכול לתת לך", הוא מסתכל עליי ומסמן לי עם העיניים להפסיק לדמוע, הכל בסדר. "תודה יונתן", אני מחייכת חיוך גדול שיכול ברגע לבלוע את כולם. הוא מהנהן וקורץ לי קריצה קלילה.

 

באחת מהנסיעות לירושלים ישבתי ליד יואב ושמענו את ג'ף באקלי שבחיים לא יצא לי לשמוע קודם לכן. גם שמענו את כל "סבבה מחשב" של רדיוהד, כי איך אפשר שלא. הוא תמיד מסתכל עליי כשאנחנו שומעים מוזיקה יחד, בעיקר כשזו מוזיקה שזה עתה הכיר לי. כאילו מצפה ממני לאיזו תגובה מטורפת, כאילו מצפה לאיזה "וואו, תודה יואב". ברור שאני עושה את זה, רק לא לידו, כדי שלא ידע כמה שאני מתפוצצת מאהבה כל פעם שאני נמצאת חצי מטר ממנו. אז אני מודה לו עוד פעם ועוד פעם בתוך הראש שלי ומחייכת חיוך קטן שמראה לו כמה שאני כן נהנית מהמוזיקה. בנסיעות האחרות ישבתי ליד עילי המתוק מתוק וכל הדרך צחקנו כמו משוגעים מבדיחות קרש. השתדלתי שלא להסתכל על יואב שישב במושב לידנו, אבל הרגשתי איך הוא נועץ בנו מבטים מקנאים. יואב הוא לא מהבחורים האלו שיספרו בדיחות ויצחיקו את הבחורה שלהן למוות, הוא יותר מהבחורים האלו שכשהם מדברים קשה שלא לצחוק רק בגלל שהם ממש נבוכים. הרגשתי איך המבטים שלו ננעצים בי כמו סכינים והיה לי טוב.

 

בין לבין נכנסנו לכנסיות מדהימות שבחיים לא יצא לי לראות קודם לכן, ושמעתי בפעם הראשונה בחיי אנשים שמנגנים על עוגב, זאת אומרת, לא בהקלטה או במחשב, אלא בחיים האמיתיים. ותנו לי להגיד לכם, זה היה נשמע כאילו נצנצים נופלים מהשמיים. פגשנו בכמרים ונזירים שדיברו מצחיק ושיננתי בראשי את כל ציורי הקיר מהמאה הקודמת שנמצאו על קירות הכנסיות. וואו, איזה קסם. בצוללת הצהובה פגשנו ילדים בני גילנו שעושים מוזיקה אורגינל וכמובן שיונתן רזאל העביר לנו 'הרצאה' נהדרת. היה מגניב, מגמת מוזיקה בחיים לא תבאס אותך.

 


 


תראו מה יואב הגיב לפוסט שכתבתי בטאמבלר, אני רועדת מהתרגשות. יאו.

 

5.1 עצוב