בפסקאות;

יש לנו ברווז בחצר, אני חושבת שהוא
הגיע ממשק אחר, אולי ברח מהלול כי לא היה לו טוב יותר, או אולי כי היה חור בגדר.
הוא הגיע אחרי הסופה הגדולה עם הגשמים והשלוליות שהציפו את החצר. ניר בדיוק הלך
ויצאתי איתו אל הכביש בשביל לומר לו כמה ברכות לשלום, וכשהוא נכנס אל הרכב ואני
הסתובבתי לכיוון הבית, ראיתי את הברווז המוכתם מבוץ שותה משלולית קטנטנה של מים
בוציים בדיוק כמוהו. גשם החל לרדת על שנינו והאורות מהבתים השכנים כבו. הוא האיר
לי את הדרך עם הנוצות הלבנות והטהורות שלו, ובלי ששמתי לב, אני עקבתי אחריו עד אל
חצר ביתי. עכשיו הוא גר אצלנו, והוא מולך בשלטון דיקטטורי על עשרות החתולים
שמציפים לנו את החצר כמו בונגוביליה או כמו המים שירדו עלינו ארצה, ומשום מה, אף
חתול לא מוכן להתקרב אליו. עכשיו כשהגשמים פסקו והשמש יצאה מהמאורה שלה, אני
משאירה לו קערות עם מים בשביל שלא יתייבש ומפזרת לו פרוסות לחם, כי בכל זאת, זה
ברווז שחבל לא לאכול, לפחות ככה אימא אומרת.

 

 

גיא היה הקראש
המטומטם הראשון שלי, מה שהיה מעט מוזר ועל גבול המפחיד כי באותו הזמן היה בן שמונה
עשרה ואני רק בת אחת עשרה. הוא ואחותי היו החברים הכי טובים
מכיתה י' והיה נראה כאילו דגל בסלוגן, "הבית שלי הוא הבית שלך", כי את
רוב לילותיו בילה בסלון ביתי. תמיד הייתי בטוחה שהוא הבחור הכי חתיך שאלוהים ברא ושהוא
הכי מגניב כשהוא עושה סמים יחד עם אחותי בחצר. הוא היה מסוג הבנים האלו שהיו
מגניבים ברמות, כאילו, לא ברמה של מגניבים עם אופנוע או מרצדס נוצצת, אלא ברמה של
מגניבים עם אולסטאר לבנות וג'ינסים קרועים וחולצות של להקות מגניבות שבזמנו עוד לא
ידעתי להגיד את שמן. הוא היה מתוק אמיתי, מה שעכשיו קצת מפליא אותי, אם הוא היה
כזה נחמד כי הוא באמת כזה בחור או כי אני האחות של החברה הכי טובה שלו. אני זוכרת
יום קיץ אחד שהוא בא לבקר ואני ישבתי בחצר ושמעתי מוזיקה כמעט מגניבה כמוהו. הוא
זיהה אותי מרחוק וקפץ לומר שלום. השיחה התגלגלה איכשהו לעקרבים והוא סיפר לי שיש
לו כלוב מלא עקרבים צהובים ואפילו נחש שחור אחד ואני הערצתי אותו מעט יותר.  הייתי מעט יותר גדולה והוא הזמין אותי לעשן איתו
נרגילה כשאגדל, כי תמיד קינאתי שהוא מעשן עם אחותי ולא איתי. הזמן עבר ממש מהר
והשאיר את גיא מאחור כשהדרך של אחותי התעכלה מהדרך שלו ושניהם חתכו את הקשר כמעט
סופית. אני זוכרת לילות שאחותי הייתה נרדמת בוכה מגעגועים אל החבר הכי טוב שלה
ולפעמים גם אני הצטרפתי. אפילו כשהזמן לא הסכים לעצור או לחזור אחורה, אני המשכתי
לחלום עליו ולחוות אותו ואפילו גידלתי בייצים והוספתי אותו לפייסבוק. אני ממשיכה
לעקוב אחריו, בקטע חמוד כמובן, אפילו כשמאוהבת בו אני כבר לא, אבל בכל זאת, הוא
היה הקראש הראשון והכי מטומטם שלי שעליו לא אתגבר לעולם. אני רואה אותו צומח ופורח
דרך תמונות, איך מרפתן בקיבוץ שכוח אל הוא התגלגל להודו לטיול של החיים שלו, האריך
שיער וחורר שנית את נחירו השמאלי ואיך לא, המשיך להעריץ את אותן הלהקות שהיום גם
אני שומעת. הוא כנראה לא זוכר אותי, אבל אני לא אשכח אותו לעולם, או לפחות לא
במילניום הקרוב, ובוודאי שלא את ההבטחה שלו, שנעשן נרגילה יחד. הוא אולי לא מאמין
בגורל, אבל אני כן, ואני מאמינה שהגורל יפגיש בינינו שוב. או שאולי הגיע הזמן לטוס
להודו.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s