לסבתא שלי יש
אלצהיימר.
אף פעם לא הייתה לי
סלידה מאנשים קשישים, תמיד ראיתי בהם סוג של מלאכים כאלו, אנשים טובים ומתוקים כמו
דבש. ברור שזה שהם אנשים קשישים לא אומר שכל אחד מהם הוא מתוק כמו עוגת תפוחים
וקינמון, הרי לא פעם אחת ולא פעמיים שמענו על מקרים שהסבא או הסבתא רצחו או אנסו
את הילדים שלהם או את הנכדים שלהם, אבל אני משתדלת להתעסק בטוב. במסע הישראלי
דיברתי על הנושא הזה עם המורה שלי ללשון, שלעומתי, יש לה סלידה מאוד עמוקה ועקומה
מאנשים זקנים. היא בעצמה אמרה שהיא חושבת שהסלידה הזו שלה פשוט נוראית ושהיא הייתה
רוצה קשר הדוק יותר עם הסבתא שלה וכואב לה שהיא לפעמים נגעלת מלהתקרב אליה. לא היה
לי הרבה מה להגיד לה, כי הקשר שלי ושל סבתא שלי לפני ואחרי האלצהיימר לא השתנה
אפילו לא מעט, אפילו כשעכשיו היא לא מכירה אותי יותר, אני כן מכירה וכן זוכרת את
כל הרגעים היפים שלנו יחד; רגעים שאני מבטיחה לעצמי ולה שלעולם לא אשכח.
בתור ילדה, לי ולסבתא
שלי היה קשר מאוד מאוד עמוק והדוק ויפה. הייתי הולכת לאכול אצלה בכל יום שישי
כשהייתי חוזרת מבית הספר, עוד כשהייתי קטנה פצפונת בכיתה ו'. היא אף פעם לא הכינה
לי אוכל רוסי אורגינל כי אף פעם לא אהבתי אוכל רוסי אורגינל, אז במקום היא הייתה
מכינה לי שתי ארוחות קבועות שהייתה משחקת איתן לפי רצונותיה; האחת הייתה קציצות
תפוחי אדמה (הכי טעימות שאכלתי עד היום ללא ספק. אמא שלי כבר שנים מנסה לשחזר את
המתכון של סבתא לפי הטעם כי סבתאל'א לא הסכימה לגלות לה את המתכון, ודוגרי,
הקציצות האלו בחיים לא יהיו טעימות כמו של סבתא). והאחרת הייתה מרק צח עם פתיתים.
באותה התקופה עפתי על המנות האלו, אל תצחקו. לפעמים סבתא, חיה קוראים אותה, הייתה
מביאה לי שורות של קוביות שוקולד מריר בלי שאמא הייתה יודעת. זה כאילו היה הסוד של
שתינו, הסחר בשוקולד שאף אחד לא היה צריך לדעת עליו. כשהייתי אפילו מעט קטנה יותר
והייתי הולכת לבקר את סבא וסבתא, סבא היה יושב על הכורסא הקבועה שלו וצופה במשחקי
כדורגל אירופאים, בעוד שסבתא הייתה מחכה לי על מפתן הדלת בזרועות פתוחות ובשמלה
פרחונית וצועקת לי, "אפרוחי, אפרוחי קטן, בואי לסבתא!". הרגעים האלו
חקוקים לי במוח כמו מילים שחקוקות באבן.
מאז שאני זוכרת את
המפגשים עם סבא וסבתא, סבתא הייתה מספרת לי ולירדני אחותי, על התקופה שלה
בפלמ"ח וכמה שאהבה לשרת בשביל המדינה וכמה שאהבה לעשות. סבתא שלי אף פעם לא
אהבה להזדקן, ברגע שבשער הבלונדיני החלק שלה הופיעו כמה שערות לבנות בודדות שאף
אחד לא יכול היה להבחין בהן חוץ ממנה, היא הייתה צובעת את השיער, שוב ושוב ושוב,
עד שהיה נראה על גבול השלמות. סבתא אהבה את תקופת הנערות שלה, כשרק הכירה את סבא
המנוח, היא אהבה את התקופה בה היו לה עשרות מחזרים. בכל מפגש שלנו, של סבתא ושל
סבא איתי ועם ירדני, הם היו מספרים לנו עם אש בעיניים שוב ושוב את אותם הסיפורים
הנהדרים על הפלמ"ח, סיפורים שאף פעם לא היה נמאס לשמוע. באחת הפעמים בהם
ביקרתי את סבתא לבד שמתי לב למשהו מוזר, היא שאלה אותי מי אני. אני חשבתי שזו
הייתה בדיחה בכלל וזרמתי איתה. לא הפריע לה שבת אדם שהיא כביכול לא מכירה נכנסה לה
אל המתחם הפרטי, היא פשוט כל כך רצתה שיקשיבו לה. אז הקשבתי, גם כששאלה מי אני ומה
שמי, לא היה לי אכפת. לקחתי את הכל כמשחק של שתינו. אבל אז כאשר החלה להסתכל עליי
במבטים לא מזהים, התמלאתי פחד. איבדתי את סבתא שלי? מה קורה לה? לא יכולתי לשתוק
על זה ופניתי לאבא שלי כשחזרתי הביתה. הוא לא ניסה לבלף לי ולהמציא ולכסות על מה
שבאמת קורה. "נועה, לסבתא יש אלצהיימר", הוא ענה עם עיניים רטובות.
"אלצהיימר? מה זה?", אז לא ידעתי מה זו המילה המוזרה הזו. "זו
מחלה, מחלה שיש לסבתא כבר שבע שנים או יותר. מחלה שגורמת לסבתא לשכוח את כל מה
שמסביבה, את כל האנשים שהיא מכירה. מחלה שאוכלת לה את המוח". דמעות ששנינו לא
רצינו להכיר בהן.
הזמן עבר וסבא וסבתא
נכנסו לבית אבות. סבא שנא את המקום וסבתא לעומתו, חשבה שזה אחלה של בית מלון. הזמן
המשיך לעבור וסבא נפטר, סבתא לא הבינה, היא לא הבינה שאהובה מהפלמ"ח לא ישב
איתה בחצר יותר ויסתכל איתה על ציפורים. אני חושבת שהלכתי לשם רק פעם אחת כשסבא
עוד היה חיי, מהסיבה הפשוטה שלא יכולתי לראות את המבט הלא מבין של סבתא, לא יכולתי
לראות אותה שוכחת אותי, אבל ברוב טיפשותי, זה מה שעשיתי כשלא הגעתי לאף ביקור.
כשסבא וסבתא היו יחד
בבית האבות, שניהם היו בלתי נפרדים במחלקה א'. מחלקה א' הייתה המחלקה של הקשישים
שלא נשארה להם משפחה או שמשפחתם לא רצו אותם. אבל, מחלקה א' הייתה גם המחלקה של
הקשישים שלא היו צריכים טיפול אחד על אחד, זאת אומרת, קשישים שיכלו לטפל בעצמם.
אחרי המוות של סבא, העבירו את סבתא למחלקה ב', שעל שערי הכניסה כתוב באותיות
צוחקות וצבעוניות, "ברוכים הבאים למחלקה ב'", אבל מה שהם באמת התכוונו אליו
היה, "ברוכים הבאים למחלקה שתצלק לכם את הנפש צלקת עמוקה וארוכה". בפעם
הראשונה שנכנסתי לשם רציתי לברוח מיד, רציתי לצאת משם, הרגשתי שנגמר לי האוויר
ברגע אחד. מחלקה ב' היא המחלקה של ה'כבדים יותר'. שם מתאכלסים הזקנים עם האלצהיימר
בעיקר, ואלו שלא באמת יודעים מה יש להם, אבל גם הם לא בדיוק מתפקדים.
ואז הבנתי משהו,
הבנתי שאסור לי ואסור לאחותי ולאמא שלי ולאבא להפקיר את סבתא במקום הזה לבד, כי
היא לא, היא לא לבד. אנחנו עדיין המשפחה שלה ואנחנו עדיין חיים, ונכון שלסבתא שלי
יש אלצהיימר כבר כמעט תשע שנים, אבל האפשרות לנטוש אותה על המוקד אינה קיימת. סבתא
צריכה אותנו, היא באמת צריכה אותנו. אפילו כשהמפגשים האלו כרוכים בדמעות, אפילו אם
המקום עצמו משדר מורבידיות קלה. אז התחלתי להופיע באופן קבוע, ותנו לי להגיד לכם
משהו, זה אף פעם לא נהיה קל יותר וזה גם אף פעם לא יהיה. לראות את הידיים של סבתא
רועדות מהפחד, את המבט שלה הודף אותנו בחוזקה, לראות על הפנים שלה שהיא לא מכירה
אותנו, לדעת שהמחלה הנוראית הזו אכלה כל חלק במוח שלה שהזכיר לה אותנו.
אבל אסור לוותר עליה,
אסור לנו לוותר לה. אבא אומר שאם נלך בכל שבוע היא תיזכר, היא תקום מכיסא הגלגלים
ותצעק, "ילדים יפים שלי, איזה כיף שבאתם! הכנתי את האוכל שאתם הכי
אוהבים". אני יודעת שמקרה כזה לא יכול לקרות, גם הרופא יודע את זה, אבל אבא
שלי, אבא שלי חיי על אמונה, הוא רוצה להאמין שאמא שלו תגיד לו עוד פעם, אפילו אם
זו הפעם האחרונה, שהיא אוהבת אותו, שהיא תעביר יד בשערו הגולש ותגיד לו, "ילד
שלי, איך גדלת, תראה כמה שאתה חתיך, אתה אוכל כמו שצריך?", הוא רוצה עוד
נשיקה אחת קטנה על הלחי שמשאירה חותם אדום של נשיקה, בדיוק כמו שהיה קטן, הוא רוצה
שהיא תריע לו במשחקי הכדורגל שלו, הוא רוצה חיבוק, הוא רוצה חום של אמא. חום שהוא לא
יכול לקבל יותר, כי לסבתא שלי יש אלצהיימר.