עכשיו טוב

היום ניגנתי בפעם הראשונה מזה שנתיים.

 

היו לי שלוש שעות חופשיות בסוף היום, אז פרצתי עם המפתח שהמורה נתנה לי לחדר מוזיקה ונעלתי את עצמי שם. בסך הכל רציתי אינטרנט בשביל שאני אוכל להקשיב לקצת מוזיקה תותחית, אבל מסתבר שלא היה אינטרנט היום בכל רחבי בית הספר.

 

ישבתי בשקט בחדר וחשבתי מה אני יכולה לעשות עכשיו כשכל החדר העצום שלי. כמעט הורדתי את המכנסיים והתחלתי לרקוד, אבל הבנתי שזה לא כל כך כיף בלי פיקסיז ברקע. לאחר כמה רגעים של שום דבר, נכנסתי לחדר החזרות שבו נמצאים כל כלי הנגינה יקרי הערך של מגמת המוזיקה. צעדתי אל עבר הקיר וממנו הורדתי את הפנדר השחורה שרגע לפני היתה תלויה בנחת על יד אחיותיה. השתדלתי לכוון אותה כמו שצריך כי כבר כמעט ושחכתי אחרי שנתיים, ואחרי כמה נסיונות כושלים, חיברתי את הגיטרה למגבר שעליו מודבק דגל אנגליה משום מה, והתחלתי לנגן.

 

הצלילים הראשונים שיצאו מהגיטרה היו מעט חלודים, כי בכל זאת, לא ניגנתי שנתיים. המשכתי לפרוט עם אצבעותי הקלמזיות וקצת קיללתי את עצמי על שלא חשבתי לגזור את הציפורניים המזוינות לילה קודם לכן. הצלילים לא השתנו לא משנה כמה חזק לחצתי על המיתרים, אז במקום להאשים את עצמי ולהתמלא בעצב טהור, האשמתי את הגיטרה. השתדלתי לנגן הכי חלש שיכולתי רק כדי שאף אחד לא ישמע, אפילו כשהחדר היה נעול ושאני ישבתי בחדר הפנימי. תמיד שנאתי שיושבים איתי כשאני מנגנת, או שמישהו מנסה להקשיב או מבקש ממני לנגן משהו, פשוט כי תמיד פחדתי לצאת גרועה ליד אסף ויואב ועידו הגיטריסטים. 

 

 

קסקסה