בן אלף

השעה היא שש וחצי
בבוקר ואני מתהלכת בסלון הלוך ושוב, ועם כל צעד וצעד שאני פוסעת נעלי הרד בק
השחורות משחור שלי משאירות שובל קטנטן של בוץ יבש שנקבר עמוק בתוך סוליות הגומי
החזקות שלהן. אני קצת עצובה כי נגן המוזיקה בן האלף שלי שווק חיים, ועכשיו אני
צריכה לבהות בקרחת הבוהקת של הנהג עשרים דקות שלמות ועוד קצת, וגם כי בלי מוזיקה
בבוקר אני לא באמת מתעוררת עד שעות הצהריים המוקדמות, בעיקר כשאני תקועה עמוק בתוך
מסגרת בית הספר כמעט כמו הבוץ שתקוע בסוליותיי. אני ממשיכה לצעוד ותוך כדי ממלמלת
לעצמי שאולי כדאי שאבריז מבית הספר היום, או לפחות עד שנגן המוזיקה שלי יחזור
מהמתים, כי איך אני יכולה לשבת בהסעה בחוסר מעש מוחלט? הרי אם אני כבר סגורה
ולכודה בתוך מסגרת בית הספר המטופשת הזו, לפחות שיהיה לצידי הפלייליסט המגניב ומעל
המעולה שלי שינעים לי את כל השעות בהן יעיפו אותי מהשיעורים.

 

"7:30? מה! כמה
זמן בהיתי באוויר? שיט נו אבל אני צריכה להכין סנדוויץ' ואני לא טובה בשטויות
האלו ואפילו אימא כבר יצאה לעבודה! אוך". (שחכתי להכין סנדוויץ')

אני מרגישה אבודה אבל
אני מחליטה לא להבריז מבית הספר, אני פשוט אתן למורות לעשות את העבודה שלהן – להעיף אותי מהכיתה אחרי עשר הדקות הראשונות. אני
רצה לחדרי ואני לוקחת ממדף הספרים המעט מאובק את הספר הנהדר שאני ממש באמצע שלו
ומיד אחר כך אני דוהרת במהירות שלא מאפיינת אותי אל תחנת האוטובוס. אני כמעט בצומת
כשהאוטובוס חולף על פני בנונשלנטיות כזו של הנהג ששונא אותי ולא מפחד להראות לי.
הנהג משחק את עצמו לא שם לב לבחורה הלא בכושר שרצה ברישול שקשה מאוד להתעלם ממנו.
אני מרימה טלפון לבת הדודה שלי שעונה אחרי דקה שמרגישה כמו נצח, דקה אחת שקובעת את
גורלי, אם אשאר בבית ואשקר להורי, או אלך לבית הספר ואשקר להורי. אני מתנשפת כמו
בהמת משא במקום להשחיל מחרוזת מילים, והיא מבינה את הרמז ומבקשת מהנהג שיעצור.
האוטובוס נעצר בלית ברירה בתחנה הבאה ואני עולה עליו ומשתדלת שלא להסתכל על פניו
הממורמרות והזועפות של הנהג, אבל כמו שנורא קשה להתעלם מהריצה המרושלת שלי, נורא
קשה להתעלם מהמרמור של הנהג שכאילו יוצא יחד עם האוויר מפתחי המזגן ומרחף בכל
האוטובוס.

 

אני מתיישבת במקום שלי, אבל במקום לבהות
בקרחת היער של הנהג, אני מנסה לנחם את עצמי כשאני מוציאה ספר מהתיק הריק שלי שנראה
כמו תהום שחור ועמוק במקום את נגן המוזיקה. אני בודקת את השטח ואני רואה שאני
מוקפת ז'ייניקים רדומים, אז אני קופצת על ההזדמנות ומרשה לעצמי לפתוח את הספר
הארוך והמעניין שדורש ריכוז ברמה מאה. אני פותחת את הספר בעמוד מאתיים בדיוק ונזכרת
שהיום לא לקחתי ריטלין. אני מנסה להתרכז עד כמה שאני יכולה כי אני ממש בשיאו של
הסיפור. אני רואה שאין שום סכנה באופק ואני מתחילה לקרוא ותוך כדיי הקריאה מפליגה
בספינת הדמיון שלי שיוצאת להפליג בכל פעם שאני קוראת. אני שטה על בים הפתוח על מים
מרגעים מדומיינים מכל הספרים שקראתי וכל הסיפורים שאי פעם שמעתי. אני מפליגה עם
הספר ואני רואה שכבר חצי מהנסיעה עברה ואני נושמת לרווחה.

 

דקה עוברת ועוד אחת ועוד
אחת, אבל אז אחד הז'ייניקים מצייץ לחברו לספסל האוטובוס על איזה לונה פארק שהיה בו
בארצות הברית וקו המחשבה שלי נקרע ללא שום בושה באכזריות שלא נראתה מעולם. במקום
להפליג עם הספר, אני מפליגה עם המחשבות שלי הרחק הרחק ומאבדת כל עניין בכתוב והדמיון שלי בכלל בלונה פארק וגם יואב שם בטעות, בגלל אותו הז'ייניק המצייץ.
העיניים שלי מרפרפות על אותה השורה שוב ושוב ללא הצלחה מרובה, אז אני סוגרת את
הספר ופותחת אותו שוב בעמוד מאתיים ועשרים, בתקווה שאולי עכשיו אותו העמוד שלא
הצלחתי לקרוא יתבהר ואני אמשיך להבין על מה הספר מדבר. לצערי הרב הראש שלי ממזמן
כבר לא במוד הנכון לספר הנכון, אז אני נשענת אחורה עד כמה שאני יכולה ואני עוצמת
את העיניים חזק חזק ונותנת למחשבות שלי לרחף מנושא אחד לשני. אני מנסה
להירגע ולא להתלהב מכל ציוץ של כל איזה ז'ייניק, אבל כל מילה וכל נושא שיחה מקפיץ
לי את המחשבות והן מתחילות להינמס אחת אחרי השנייה. אני רוצה לצעוק לחבורה של
הגוזלים המצייצים שישתקו את הפה כי לא לקחתי ריטלין, אבל אין לי כוחות נפשיים לזה.

 

"שעה ראשונה ספורט? פחח, מי צריך ספורט? זה לא שאני אפספס את האוטובוס עוד פעם". אני יוצאת מהכיתה, לא לפניי שאני מקבלת בוקר טוב חמים ונעים מיואבי, ואני צועדת בנחישות אל עבר הדשא הסינטטי הנעים במיוחד שנמצא מחוץ לבניין של הז'ייניקים. אני נשכבת על הדשא ושמה את ראשי על התיק הריק שלי ופותחת את הספר שהיה בידיי ונשאבת תוך רגע אל תוך הספר. בלי לשים לב עוברות להן שעתיים ראשונות, אני ממהרת לכיתה ומחכה בקוצר רוח שהמורה תעשה את העבודה שלה וכמובן, תעיף אותי מהכיתה רק כדי שאוכל לחזור לקרוא.