"כל הדמעות זורמות לים"

עוד מעט מסע ישראלי, ו- הו, כמה שאני אבכה. אני רק מקווה שבאמצע הטיול לא יגמרו לי הדמעות ואז אני רק אייבב בשקט ואצרח ממש חזק מבפנים. יש לי וידוי קטנטן, בחיים לא הייתי יותר משבוע מחוץ לבית (בלי ההורים שלי אני מתכוונת). גם כשהתאשפזתי לכמעט שבועיים לא הנחתי להורים שלי ללכת ובכיתי בלילות מסיוטים שהם עוזבים אותי לבד עם כל הרופאים והקירות שסוגרים עלי.

 

יש לי חיבור מטורף לבית שלי, אני כל כך נהנית לבזבז פה כל שניה ודקה ושעה, כל כך ביתי פה וחם ונעים וכל פינה בבית וכל משבצת שיש של רצפה מלאה באהבה שלא נגמרת ומאוד קשה לי לעזוב לכל כך הרבה זמן. וההורים שלי, אני אומרת תודה עליהם בכל לילה ולילה. באמת, אני זכיתי, אני יודעת שזכיתי בהורים הכי קולים שקיימים בעולם, ובדור כזה זה נראה כמו הדבר הנדיר ביותר.

 

בתור ילדה על בסיס קבוע הייתי מתעוררת באמצע הלילה מסיוטים שלא עזבו את הנפש שלי. הייתי יוצאת מהחדר מחובקת עם הדובי שלי והפיג'מה החמה ומתיישבת על הרצפה ופשוט צורחת את נשמתי החוצה. אני זוכרת איך שבכל לילה אמא הייתה באה ומנשקת אותי ומחבקת חיבוק עדין ומגן ואבא היה נעמד מהצד השני ומלטף לי את השיער. הם עטפו אותי בכל כך הרבה חום וצמר גפן, אולי כי אני הקטנה מבין שתינו.

 

לפעמים אמא היתה אומרת לי כשבכיתי, "כל הדמעות זורמות לים", וזה תמיד חימם לי את הלב לדעת שיש דולפינים שנושמים את הדמעות שלי עכשיו. היא תמיד ידעה מה להגיד ואיך להרגיע אותי, ואבא תמיד ידע איך לנגב את הדמעות ואיך לסדר לי את המיטה בדיוק כמו שאני אוהבת ואיך לחייך אלי ולהצחיק ולהגניב אותי. 

 

אני מפחדת כל כך לעזוב את המגרש הזה שלי, את הבית שההורים הפכו למקום החמים ביותר על האדמה בשבילי. ואבא אומר לי כל יום, "נועה, את יותר מדיי דומה לי שזה כואב ואני לא מצליח לשחרר אותך. את בתוך הלב שלי עמוק עמוק", ועם אמא זה צחוקים שהשכנים שומעים ומקנאים בהם ו"אני אוהבת אותך" קטנים כאלה. 

 

איך אני יכולה לעזוב ככה? אני מפחדת, בשיא הרצינות.

–

– – –

–

עריכה, 19.10

–

• אני מאוד מעריכה את התגובות ואני מצטערת שאני לא עונה עדיין, אבל אני כל כך לחוצה כי אני יוצאת בראשון בלילה אז בינתיים אני רק מנסה להסדיר נשימות ולחשוב בהיגיון על מה לדחוף אל תוך התיק ועל איזה פלייליסט אני רוצה שילווה אותי לאורך המסע.
• נשבר לי הלפטופ כי אני פשוט מוכשרת אז אני על המחשב עם המסך הענק והכל נראה גדול פי מיליון בגלל המסך הקטנטנן (יחסית) של הלפטופ.
• אני יודעת שאסור לספור ושזה הרגל נורא, אבל יש לי שבעים ואחת קוראים קבועים, שבעים ואחת. מה! איך? מתי זה קרה? זה המון, לא? וואו. זה מדהים, אה, תודה אני מניחה. כן, תודה. וואו יש תודה.
• ראיתי מגה מוח כי זה פאקינג יום שבת והפלייליסט של הסרט פשוט טוב ממש.
• אני לא יודעת מה הקטע של ההרגל הזה להוסיף נקודות לא חשובות בכל סוף פוסט בערך אבל כן בכל מקרה אני ממשיכה לעשות את זה אז תסלחו לי.