הלב נגד המוח

הלב: "את מתגעגעת אליו, נכון? אנחנו מתגעגעים. תראי איך שהבחור הגבוה הזה עושה לך טוב, איך שאת נהנת להגיד את השם שלו, מתחרמנת רק מלחשוב עליו. יש סיכוי, תמיד יש. אתם הרבה ביחד, את רואה אותו המון, פשוט תגידי מה שעל הלב שלך. אני יודע שהוא יבין הכל והוא יהיה שלך, תאמיני לי, רק תאמיני קצת בי והרבה בעצמך. הוא שווה את זה, הוא שווה את המאמץ והוא היחיד ששווה אותך."

 

המוח: "מה את חושבת שאת עושה? תניחי את הפלאפון, את לא מתקשרת אליו. הוא לא שם עלייך, מה את לא מבינה? את רוצה שאני אצעק את זה? הוא לא שם עלייך!!!!!, את לא חשובה לו כמו שהוא חשוב לך. אז ישנתם ביחד, ביג דיל. לכי תדעי עם כמה בנות הוא כבר היה. לכי תדעי מה הולך לו במוח, אני בטוח שהוא אפילו לא חושב עלייך עכשיו כמו שאת עליו. הוא לא שם זין, לא יורק לכיוון שלך. הוא יכול להשיג כל אחת, תקלטי. מפגרת! את לא שווה אותו בכלל, הוא טוב מדיי בשבילך, ילדה קטנה, לא חווית את זה על בשרך כבר? את רוצה את זה שוב? למה את מתעללת בעצמך? טיפשה זונה."

 

 

אני יכולה בבקשה למכור את הרגשות שלי?

Home Sweet Home

סולו של 24 תיבות סטנדרטי

 

___

אז חזרתי הביתה אחרי חזרות של שש שעות. בלי שום ספק השעות הכי טובות שלי. לצרוח את "המשביר" של מרסדס בארבע בבוקר זה דבר שעושים פעם אחת בגלגול חיים.

 

אני לא חושבת שיכול להיות לי יותר כיף מאשר עם ה'גברים' שלי, שאר חברי ההרכב. אנחנו ממש מגניבים אפילו כשאין לנו שם (אני בעד "נועה והפודלים" אבל הם לא ממש בקטע). בכל מקרה, הגעתי אל חדר החזרות אתמול בתשע בערב וחזרתי ממש עכשיו, לפני חצי שעה, כי מאוד קשה לבנים בלי לג'מג'ם עד אור הבוקר הראשון.

 

אחרי כל חזרה אני הולכת לישון אצל אחד מהגברברים שלי, אז אני וסתיו, הקלידן, הלכנו לישון אצל אור, הגיטריסט, שגר הכי קרוב לחדר החזרות. כמובן שלא נפרדנו בלי לחבק את דולי, הבסיסט, ממש חזק כי הוא אחד שחייבים לזכור. ניסיתי לשכנע אותם לתת לי ללכת הביתה ברגל, כי הוא רק במרחק של ארבעים דקות הליכה, ועד שהיו מפסיקים לדבר כבר על ציצים הייתי מגיעה הביתה. אבל הם לא הסכימו, טענו שזה מסוכן מדיי ללכת לבד בחושך דרך השדות ושאין להם עוד זמרת באוסף.

 

אני אוהבת אותם עם כל הלב שלי. (היה כל כך קר, אז אני וסתיו ישנו כפיות סבבי).

(לכל התוהים והטועים, היה בלוג שנמחק עם אותו העיצוב בדיוק, אז רק רציתי להגיד ש.. זו הייתה אני! כן, פתחתי עוד בלוג כי לא הרגשתי כאן בנוח ואז הרגשתי שם ממש מפגרת וחשבתי על זה ש"זין, למה אני צריכה עוד בלוג? זה הבלוג שלי ואני אכתוב בו מה שאני רוצה". אז כן, פשוט אהבתי את כל השמח והורוד שיש כאן. זהו ביי.)