לשכב עם יואב

זה מצחיק, כי בכל פעם שאני ויואב מדברים, לא משנה עם היום אני שונאת אותו או מאוהבת בו עד הגג, איכשהו קופצת למוח שלי סיטואציה כזו, אני והוא במיטה וכל הבגדים זרוקים באי סדר על הרצפה, ואנחנו נחים אחרי זיון מעייף שנגרר עד אור הבוקר. בלי שאף אחד מעז להוציא מילה ורק פינק פלויד באוויר. ובכל פעם זה קצת אחרת וקצת יותר טוב.

 

הזכרון הכי משמעותי שלי ממנו היה בשנה שעברה, כשהברזנו משיעור ספורט כרגיל כי בדיוק התחיל לרדת גשם, ואז הוא הפיל את הפצצה. "אף אחת לא אוהבת אותי", הוא אמר במין יאוש כזה כשפרצופו שקוע ברצפה. "אני לא מצליח להתאהב בבנות הנכונות שיאהבו אותי חזרה ויעניקו לי את האהבה הענקית שאני מעניק להן.", "זוכרת את תמרה? אפילו היא לא באמת אהבה אותי". ורציתי להגיד לו, "חתיכת אידיוט! תסתכל עליי רגע! אני אוהבת אותך, אני!" והמשפט הזה עמד לי על קצה הלשון, באמת, כמעט נפל משם!, אבל העיניים שלו היו כאלה עצובות ואבודות, שכל מה שיכולתי לעשות היה להפנות את המבט, לקחת נשימה, להתאפס על עצמי, להסתכל עליו בחזרה ולחייך חיוך מבין ומנחם. וכהרגלו, הוא הפך אדום כעגבניה. ככה זה כשנדפקים עם סומק טבעי, כזה שמתאדם ככל שהמבוכה באוויר שקופה יותר.

 

ואני זוכרת, שכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה זה שאיך לעזאזל בנות לא נופלות לרגליו? לגיטריסט השקט והמופנם על אמת שמדבר אלייך דרך הגיטרה. איך אפשר לא להתאהב בכזה בחור קסם עם כזה לב זהב? והרג אותי, רצח אותי, שחט אותי מפבנים כשראיתי אותו ככה מתבוסס בעצב של עצמו במרירות כזו, מנסה להבין מה עוד אפשר לנסות ולתקן, ולמה הוא כזה כאילו גרוע. 

 

(ישב לי בטיוטות דיי הרבה זמן)

–

–

אבל יבני זונות למה אני בפוסטים החמים בדיוק יום אחד כשאחרים שם שבוע?