אהבה נצחית

אני הולך לאורך הפארק בו נהגנו לבלות יחד. והמקום הזה כל כך מיוחד בשביל
שנינו, כי זה המקום בו הכרנו. הפארק הזה הוא המקום בו אמרתי לך שלום בפעם הראשונה,
המקום בו הרגשתי בפעם הראשונה את הפרפרים מתעופפים בתוך הבטן שלי. האהבה שלנו
טופחה בפארק הזה, גדלה וצמחה יחד עם הפרחים. איכשהו, כל דבר ודבר בפארק הזה הוא עד
ראיה לכך שהאהבה שלנו לא מתה בעצם בכלל. העד הגדול ביותר הוא הספסל הישן הזה שם,
בקצה הפארק. זה שנהגנו לשבת עליו מחובקים ושותקים, לא פוצים פה ובוהים בעיניים
נוצצות על השקיעה שאט אט ירדה עלינו.

 

ישבת שם, על הספסל הזה, בפעם הראשונה שראיתי אותך. ולשנייה ממש הייתי
בעננים, בגן עדן, בעולם אחר. ואני, כמו אידיוט נעצרתי, בוהה בך. ואז הסתכלת עליי,
אז הסתובבתי והשפלתי ראשי ברצפה, אפילו כשבכלל לא רציתי, כל מה שרציתי לעשות היה
להסתכל על השיער המתנופף שלך והשפתיים והעיניים היפות לנצח. ואז עזרתי אומץ ונגשתי
אלייך. "היי" היה הדבר שהצלחתי להוציא מפי. והשלום חזרה שלך היה כל כך
שקט ונצחי ויפה, שהוא פשוט הדהד לי בראש. "אפשר לשבת?" שאלתי אותך,
מכיוון שלא היו עוד ספסלים אחרים בסביבה. ואת ענית בחיוב וחייכת אליי את החיוך
היפה והמבויש הזה שלך. וישבנו שם, שותקים. וחשבתי שאני הוא שצריך להגיד משהו,
להתחיל ולדבר, אבל היה נראה כאילו חתול אכל לי את הלשון לרגע. ראית שהיה לי כל כך
קשה אז התחלת את לדבר, ואחרי כמה שעות, נראה היה מהצד שהכרנו אחד את השנייה מאז
ומתמיד.

 

ויש לי פלאשבקים כרגע. אני זוכר שאחרי כל יום בבית הספר היינו מבלים קצת
זמן על הספסל בדיבורים, ולפעמים גם בשתיקה נעימה. ואפילו עכשיו, כשאני יושב כאן
לבד אני יכול להרגיש את הנוכחות שלך, ומשב הרוח מביא איתו את ריח הבושם שלך בכל
פעם מחדש, כאילו את ממש צועדת בשביל לקראתי. ואני עדיין יכול לראות אותך, טוב,
אולי כי אני כל כך מתגעגע ואולי כי את כל כך רחוקה ממני. ואפילו כשאנחנו כבר לא
מתראים, אני עדיין אוחז חזק חזק בתקווה האחרונה הזו שנשארה לי, שביום אחד מן
הימים, הכול יסתדר בשביל שנינו. ואני יודע שהמרחק הזה כמעט יותר חזק מאיתנו, אבל
בכל פעם שאני יושב על הספסל הזה, הספסל שלנו, אני מרגיש אותך איתי, יושבת על ידי,
עם החיוך המבויש, החם והרך הזה, מדברת לנצח.