"אני חושב שאיפושהו בין כיתה יא' ליב' מתתי. כאילו בבת אחת הלב שלי פשוט חדל מלפעום. באמת. כל התקופה הזו בין יא' ליב' באה בגלים של עליות וירידות ואני חושב שזה שחט אותי. אבל בעצם, עם כל כמויות האלכוהול, מי לא היה מת מאיזו הרעלת כבד? סתם. ובבום אחד אני הפסקתי להרגיש. ואמרתי לעצמי, "אתה יודע, זה בטח שום דבר.", וניסיתי לאהוב את עצמי וניסיתי להתאהב, אבל לא הצלחתי. אז רק שיחקתי את עצמי מאוהב בשביל לדפוק ולזרוק, את יודעת.. בחורות."
הוא אמר והמילים עמדו באוויר, ככה, לא נעו לשום מקום. והבחורה המסכנה, בסך הכל התיישבה על הספסל בשביל לעלות על האוטובוס הבא, אני בטוחה שהיא לא ציפתה לכזה תיק כבד שיפול לה על הגב עכשיו. והסיטואציה כולה קצת הזכירה לה את פורסט גאמפ. אבל היא רק הנהנה והוציאה את האוזניות מהתיק ובתוך שניות ספורות הכניסה אותן חזרה כי אתם יודעים, לא נעים. אז היא חייכה חיוך קטן ותקעה את פרצופה עמוק ברצפה וקיוותה שהיום אף אחד לא ימות ולא יהיה פקק והאוטובוס יגיע מהר יותר.
"ואת יודעת מה אני שונא? באמת שונא? שאני לא מרגיש, אני לא מצליח. אני רוצה, אני אף פעם לא הייתי כזה. אבל התקופה הזו של פעם פשוט רצחה לי את כל הבפנים ועכשיו אני משותק. ואני לא יודע איך להתמודד עם זה. אז אני שותה מלא ומעשן מלא. ואני מחכה שהמוח שלי יקרוס לאיטו כי כבר נמאס לי להיות על המתן. אני כבר לא יודע מה אני אומר, אני מזיין את השכל, אני יודע. אבל פעם אהבת מישהו כל כך שכשהוא אמר לך לא רק רצית לקבור את עצמך באיזה חור ולא לצאת לעולם? אז כן. אולי בגלל זה הפסקתי להרגיש. אני לא בוכה, ואני גם לא צוחק. אני לא שמח ולא עצוב. אני באמצע, אפילו לא."
כאב לה, לבחורה, לשמוע את הבחור האומלל מדבר ככה, מתייפח בין משפט למשפט. אבל האוטובוס שלה בדיוק הגיעה והוא יושב שם בקצה הספסל, סופר את העלים היבשים שמרקדים ברוח, מחכה לתשובה כלשהיא, לסימן חיים קטן, לאיזה ליטוף או מילה טובה, משהו קטן, פצפון שיגרום לי להרגיש חיי שוב.
psychosphere 