לתת את הלב

כשאני נותנת את הלב שלי למישהו, אני לא סתם נותנת אותו. אני מגישה אותו על מגש, כשהוא חשוף כולו אל הבן אדם שמקבל אותו. בלי מסכות, בלי משחקים. פשוט ככה, חשוף. ואני, ברוב טיפשותי, מצפה מאותו האדם שמקבל אותו ככה, שיתנהג אליו בהתאם. שילטף אותו, שיאהב אותו. אבל החשוב מכל – שישמור אותו פועם. 

 

אבל לפעמים אני נופלת על בחורים קצת טיפשים, כאלה שמאוד קשה להם לקרוא את הוראות ההפעלה לצעצוע החדש שהם מקבלים, וככה יוצא שאחרי חודש או חודשיים הם רוצחים ושוחטים אותו בדם קר. תחילה הם מטפחים את הלב בעדינות עד שנאמס להם, ואז לוקחים אותו ומוחצים אותו, לאט לאט. בקצב שלו הלב מתפרק ומתפורר, אבל כל פעם רק קצת, שישאר טעם לעוד.

 

ואז, כשהוא מוגש אל הבחור הבא, שוב פעם חשוף, הוא נראה בדיוק כמו קודם, רק עם קצת יותר פלסטרים וצלקות ושברים. ואז אני שוב פעם מצפה מהאחד האחר שישמור לי עליו, על הלב שלי. אבל אז גם לו נמאס אחרי חודש או חודשיים, ואז גם הוא, כמו הקודם, לוקח את הלב שלי ומנפץ אותו לחתיכות קטנות קטנות, שכבר קשה מאוד למצוא ולהדביק חזרה, וכל פעם נשאר מהלב שלי קצת פחות לב והשטח של הצלקות גודל עוד קצת בכל פעם.

 

ועם הזמן אני נגמרת, אני נשחקת. אני לא מי שאני יותר. הלב לא מתפקד וזה או לחשוב דרך הכוס או לא לחשוב בכלל. אבל זה לא משנה כבר, בשני המצבים אני רק נפגעת עוד קצת. אבל אני כזו, זה מה שמגיע לי.

 

 

פעם ראשונה

פעם ראשונה שאני אומרת למישהו שאני אוהבת אותו, באמת, מכל הלב. בלי לחשוב יותר מדיי ובלי לדאוג ממה שיקרה אחר כך. ומה אני מקבלת על זה? כאפה מצלצלת לפנים וביטחון עצמי ששואף לאפס.

 

6.9

 

אוקיי ממש ממש עצוב לי עצוב