נדב.

אך, נדב. אוי, נדב. הג'ינג'י היחיד במשפחה אחרי אח שלו. אף אחד אף פעם לא
הצליח לפענח את התעלומה הג'ינג'ית הזו שמסתובבת בין בני המשפחה, איך לעזאזל שניהם
היחידים שיצאו ג'ינג'ים. אך, נדב. אולי הבחור הנאה ביותר שראיתי, בחיי. גבוה כל כך
ושרירי כמו שצריך, עם עיניים כחולות שחודרות אליך וכמובן עם הרעמה הג'ינג'ית שלו
שמאז שהתחיל לשרת בצבא הוא תמיד קוצץ טוב עד היסוד.

 

נדב, אולי הבחור הפשוט ביותר שהכרתי, בחיי. עם חולצת הג'ינס הקרועה שהשאיל
מאבא ונשארה איתו עד היום והג'ינס המרופט והמלוכלך בכתמי בוץ קטנטנים עד הברכיים,
וכמובן, סנדליי השורש הישנות שהיו מאז ומתמיד סימן ההיכר שלו. אין יותר פשוט
ומקסים ממנו. בכל פעם שאני פוגשת אותו אני נדהמת לגלות שהפשטות הזו נשמרה והלכה
איתו לאורך כל הדרך. בחור כל כך צנוע ומתוק ואמיתי.

 

ואיזה כיף שחזרת לבקר פה בכפר, אפילו כשהנסיבות לביקור הן כי אבא שלך נפטר
ויושבים שבעה, אבל איך שהתגעגעתי ואיך שאני זוכרת כל רגע איתך. את הימים בהם חיכית
לך בביתך שתחזור מהצבא כי לפני שנסעת הבטחת שתיקח אותי לטיולים במטעים עם
הטרקטורון, או שניסע לירושלים לשוק או למבצר אנטיפטרוס בראש העין. ואני זוכרת אותך
נכנס בדלת ורק מהצעד הראשון שעשית עם הנעליים הצבאיות הכבדות ידעתי שזה אתה ורצתי
אליך ואתה מת להוריד את המדים שהסריחו מהימים הארוכים אבל לא יכולת לעמוד בחיבוק
של ילדה שמאושרת לראות אותך, אף פעם. ואיך שאני זוכרת את הימים בהם ביקרנו את סבתא
יחד ואכלנו ותמיד היית מצחיק אותי דווקא כששתיתי מהמיץ הסודי שלה שאף אחד לא ידע
איך היא הכינה אותו, וכמעט תמיד הייתי מתפוצצת מצחוק ואתה היית בעולם אחר כי הצלחת
להצחיק אותי שוב ושוב ושוב.

 

ואני זוכרת איך שהיינו משחקים טניס במגרש כי לך היו את המפתחות אחרי שנהיית
המורה החדש לטניס בכפר, ואיך שנהניתי, אפילו כשברוב הפעמים וויתרת לי, אבל לטענתי
אני זאת שניצחה תמיד בזכות עצמי. ותמיד היית מעודד כשלא הצלחתי לחבוט טוב כמוך.

 

ואז עברת לגליל, לאיזה קיבוץ, ונהיית רפתן. ורציתי לבכות אבל לא נתת לי אף
פעם, כי אמרת שתבוא לבקר בכל שבוע ובכל פעם שתבוא, נתגלגל בדשא בגבעה כמו שהיינו
רגילים לעשות ונאכל אצל סבתא. ולאט לאט הביקורים החלו לפחות כי חזרת להיות מורה
לטניס ותמיד מאוד אהבת את העבודה הזו כי שמחת לראות ילדים שמצליחים לחבוט כמו
שצריך. אבל העבודה גזלה ממך הרבה מאוד כוח לבוא ולבקר בכל שבוע, אז באת פעם בחודש.
ואני חייבת להוסיף שאף פעם לא הפסקתי להתגעגע, אפילו לא עכשיו. אחרי כמה שנים שלא
התראינו אני מתגעגעת בכל יום ואלו לא סתם געגועים, אלה געגועים למשהו ישן, משהו של
פעם, לזיכרונות שפעם היו מציאות שאהבתי יותר מהכל.

 

ושבוע שעבר כשראיתי אותך בהלוויה רצתי אליך וחיבקתי אותך, כמו בימים שהיית
חוזר מהצבא, וחיבקת אותי בחזרה חיבוק אוהב וישר התחלתי לבכות לך על הכתף אפילו שאתה
הבחור שאיבד את אבא שלו. ואיך שהיית כל כך חזק ולא העזת לבכות ואני בכיתי נהרות על
גבי נהרות ורציתי להיות כמוך לרגע. ואז כשנפגשנו שוב בשבעה ולבשת את אותה חולצת
הג'ינס שהלוותה מאבא שלך, וראית כמה אני אבודה אז הגשת לי אלבום תמונות ישן והחיוך
שחייכת אליי באותו רגע אמר הכל, הכל. וזה חיוך שאני לא אשכח בחיים. ואז פתחתי את
האלבום וזיכרונות הציפו אותי, ופתאום ראיתי תמונה שלי ושלך, כשהייתי עוד פיצקית,
תמונה שלך מחבק אותי, עוד עם המדים המלוכלכים ושנינו מאושרים עד הגג. לא יכולתי
להוריד את החיוך מהפנים. 

18 מחשבות על “נדב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s