צמרמורת שמרעידה עצמות

לפעמים אני נזכרת במגע הקר של היד שלו על הגוף שלי, זוחלת לי אל מתחת לחולצה ומיד אחר כך אל מתחת לחזיה, כמעט קורע אותה. והיכולת להגיד לא ולהתחנן שיפסיק כאילו נעלמת והדבר היחיד שאני מצליחה לעשות זה שום דבר ואני נשארת קפואה, כמעט משותקת. ומבפנים אני צורחת לעזרה, שיצילו אותי, שהזמן יעצר, רק שבבקשה יפסיק לחולל בי את זממיו.

 

בכל פעם שאני נזכרת ברגע הזה, שבא לי בפלאשים כמעט בכל יום, עוברת בי צמרמורת מכאיבה שמטלטלת אותי ומפרקת עוד חתיכה ממני.

הקולנוע

מאז ומתמיד מקום הבילוי האהוב עליי היה הקולנוע. לא יודעת למה, אבל תמיד מצאתי נחמה מאוד גדולה באולם השחור והקריר ובפופקורן הבאמת טעים. כשאי אפשר לראות אף אחד ולחפש חתיכים עם העיניים ושום דבר לא יכול להטריד אותך, כאילו שהשעה ועשרים הזו היא הזמן שלך לא לחשוב על כלום ולהינות מכל רגע. אבל תמיד הכי אהבתי כשהאולם היה ריק, אבל ממש ריק. כשאפשר לצעוק על השחקן הראשי שהוא עומד לעשות את הטעות הכי גדולה בכל הסרט, כשאפשר לשים רגליים על המושבים ולעבור מכיסא לכיסא ולצחוק בקולי קולות או לקלל מהפחד קללות שהן לא בדיוק לילדים.

 

ותמיד אהבתי לצאת אל הקולנוע כשהיה לי עצוב ולא נקי בתוך הראש, כי מאיזושהיא סיבה לא מוסברת, כשנכנסים אל האולם פתאום כל המחשבות בורחות דרך האוזניים וכל מה שאפשר לחשוב עליו הוא אם הסרט יהרוס לך את הציפיות או רק יעצים אותן.

 

אז אחרי הרבה זמן שלא יצא לי ללכת לקולנוע, נסעתי אתמול עם חברתי החביבה וראינו סרט באמת מעולה ואני חושבת שזה היה אחד הלילות היותר טובים שאי פעם חוויתי, כי האולם היה ריק כמעט לגמריי וחוץ מהסדרן המעצבן שתפס אותי עם רגליים על המושבים פעמיים, היה מעולה. כל הדאגות שלי בגלל אסף או גשם או אחותי פשוט התפוגגו עם הזמן שהסרט הוקרן על המסך. והיה מצחיק והיה כיף לצעוק ולצחוק בצחוק מתגלגל ולכסות את העיניים בקטעים המלחיצים ולדבר במשך כל הסרט עם בראד ולדמיין אותו מזדיין איתי בתוך הראש שלי.

 

שירבו לילות שישי כאלה.