זיכרון מתוק

הזיכרון הכי יפה שלי מאסף היה כשיום אחד נפגשנו אצלו בבית, ממש בתחילת השנה כשבכל פעם שהייתי רואה אותו התעופפו לי עשרות פרפרים בבטן. האמת היא שאני אפילו לא זוכרת למה נפגשנו, כי הרגע הזה חקוק לי במוח כל כך חזק שהוא גרם לכל שאר הזמן ששהינו יחד להתנדף.


אז הוא התקשר, ועניתי בקול המגמגם שלי כשיוצא לי לא בכוונה כשאנחנו מדברים. הוא שאל אם אני רוצה לקפוץ ותוך שנייה הלב שלי התחיל לפעום פי שתיים מהר יותר ומרוב החיוך הגדול כאב לי בחניכיים. לקחתי את המעיל מהמתלה וישר יצאתי מהבית בעודי מתלבשת והתחלתי לצעוד. כל הדרך הרהרתי לשם מה הזמין אותי, אם הוא סתם רוצה משהו או שהוא רוצה לדבר, אולי רוצה לנגן? ללמוד? ולאט המחשבות הציפו אותי כמו הגשם שהציף את הרחוב.

 

דפיקה בדלת. הוא פותח והפרפרים משתחררים מהרשת שהיו כלואים בה לכל אורך הדרך. הוא אמר שלום והחיוך היפה שלו הופיע כמו תמיד, אבל כל מה שהצלחתי להגות בקושי היה "אה…", אבל העיקר החיוך.

 

כמו שאמרתי, אני לא זוכרת הרבה, בגלל שהיה כל כך ממזמן, ממש ממש בתחילת השנה. אבל הכל מתחיל מכאן: ישבנו בחצר שלו, דיברנו, זאת אומרת, הוא דיבר. אני רק טבעתי לו בתוך העיניים הירוקות – חומות – זהובות וקראתי אותו כמו ספר פתוח. לרגע הוא הסית את מבטו והרגשתי שאני נופלת וחוזרת אל  העולם האמיתי. הוא הסתכל על שולחן הסנוקר, "את רוצה?" הוא חייך. לא הצלחתי להגיד לו לא ולהסביר לו שאני האדם הכי גרוע בתבל בסנוקר ושאם היו עורכים תחרות שנקראת "מי הכי גרוע בסנוקר", הייתי זוכה במקום הראשון. אז רק חייכתי חזרה והנהנתי. אנחנו נעמדים מול השולחן והוא מגיש לי מקל. ואני מנסה להזהיר אותו שאני באמת מאוד גרועה, אבל כמה שניסיתי, לא הצלחתי.

 

מתחילים. הוא צוחק ומחזק אותי, אומר לי שזה בסדר לטעות ושאני יכולה אבל אני נסגרת, מפחדת להראות לו כמה שאני גרועה. הוא מתקרב אליי, וזה קרוב, מאוד. הוא מסתכל עליי ואני עליו ואני מרגישה כאילו אני חוזרת לטבוע בעיניים שלו, שוב. "תסתובבי", "מה?", "תסתובבי" הוא מחייך ואני נמסה מבפנים. הוא מחבק אותי מאחור, כמו שהוא יודע, ואני משתדלת לא לזוז כי המגע קצת מרתיע, אבל אני חושבת לעצמי שזה כל מה שרציתי איי פעם. הוא מלמד אותי איך להשתמש במקל ואיך לפגוע בכדור כמו שצריך ואני מאבדת את עצמי וחושבת, מזל שהוא לא יכול לראות כמה שהלחיים שלי אדומות.

אני כבר בעולם אחר והוא עוד מחבק אותי וכיף לי ונעים וחם וטוב לי באמת ואז אני מרגישה רטט בכיס. עוד פעם ועוד פעם אחת ואז אני באמת חוזרת חזרה מהניתוק שלי ומבינה שיש לי שיחת טלפון. אני מסתובבת חזרה והוא קרוב מתמיד.

 

"אני צריכה לחזור הביתה, יש ארוחת ערב", וואו, איך שהזמן עבר. "אני שמח שבאת" הוא קצת נבוך ואני אדומה כמו עגבניה. הוא מסתכל עליי ואני עליו, טבילה אחרונה בתוך העיניים שלו ואני זזה, אני אומרת לעצמי.

הוא מחייך אליי את החיוך היפה שלו ואני עוד רגע מתמוטטת. סבבי

חלמתי בלילה שזה היום האחרון לבית הספר ושאני ואסף הולכים יחד אל האוטובוסים, ואני מדברת ומדברת ואז הוא עוצר אותי ואומר לי, "נועה אני אוהב אותך" ואז אני מנשקת אותו והכל ממש מושלם ופתאום אנחנו זוג ואמא שלו כפרה עליה באה לאסוף אותנו ואז אני לא זוכרת מה קרה אבל מלא אנשים נרצחו?

לא יודעת. ולרגע הכל היה כל כך מציאותי והרגשתי כאילו באמת היינו מאוהבים ואז התעוררתי. עצוב

פאדיחות

שולחת בפייסבוק הודעה לבן דוד רביעי שלי ומוסרת לו מזל טוב.

 

"תני לי את המספר שלך, אני רוצה להודות לך אישית"

 

מביאה לו את המספר

 

"היי, תודה! מעריך את זה"

"בכיף"

"תשמעי.. אני באמת לא זוכר מי את כרגע אני קצת מסטול"

מתפוצצת מצחוק "ידעתי שלא תזכור.. אתה באמת רוצה לדעת? קצת פאדיחות"

"כן כן!"

"זוכר את הכנס המשפחתי? זוכר את מיקה?, אז אני בת דודה רביעית שלך או משהו כזה, כמו מיקה"

שנינו מתים מצחוק

"מצטער" ממשיכים לצחוק, "זה היה כל כך ממזמן"

"למה אתה צוחק עליי?" שואלת אותו וממשיכה לצחוק

"כי חבר שלי פה אמר שאת שווה ושכדיי לי להתחיל איתך"

מתפוצצים מצחוק

"כן טוב תגיד לו שאנחנו קצת משפחה"

בוכים מצחוק, "אל תדאגי"

"טוב תשמע אני לא אפריע לך באמצע השוטים, תהנה!"

"לא מפריעה, ותודה רבה, אני חייב לבוא לבקר!"

"תמיד מוזמן" מנתקת.

 

השיחה הכי מצחיקה שהייתה לי בחיים.