אני יושבת על החוף, על החול הצהבהב והחמים, נותנת לכפות ידי לטייל בחופשיות על החול הרך, כאשר מחפשות אחר צדפים שונים ומשונים, כשגלים קטנטנים וקרירים של קצף נשברים על רגליי. אני מביטה היישר אל הים העמוק והכחול. אני בוהה בקו המים, קו כל כך שקט ורגוע ונעים לעין. אני מסתכלת ותוהה לעצמי, למה אני לא יכולה להיות כמו המים? שקטים ונעימים, כי זו בדיוק התקופה שאני צריכה בה קצת שקט בראש ורוגע בנפש.
אני ממשיכה להסתכל ותוהה לעצמי שנית, למה אני כל כך מפחדת מהעומק הזה? אולי אני בעצמי מפחדת להיות עמוקה ככה, כמו הים הגדול והכחול, שלא יחשבו חס וחלילה שאני עמוקה מדיי בשביל להיות בחברתי או אולי מתנשאת. להסתכל על הים משתק אותי לגמרי, ולמרות זאת, אני חושבת שאולי אכנס אל המים, אך מיד מתנערת מהמחשבה המפחידה הזו. ומה אם אשחה רחוק מדי, או שמא אצלול עמוק מדי? לא בא בחשבון.
אני מחפשת אחר תשובה שאני לא בטוחה במאה אחוזים שיש. אני מתמלאת בפחד שאולי לא אדע לעולם מה אני מפספסת. ושוב פעם אני נותנת לפחד לאחוז בי חזק כל כך ולטלטל אותי, נותנת לו להיכנס אל מערכת הדם ולזרום לי בוורידים. למה פעם אחת, רק פעם אחת, רק הפעם, אני לא יכולה להיות שקטה בתוך תוכי על אמת? הא? ואולי יכול להיות שבאמת דפקתי את הכל הפעם.
החלטתי לשחרר את הקטע מהטיוטות.
לא יודעת, הוא קרץ לי.
פאק, עצוב לי ממש
psychosphere 