רסיסים של לבבות שבורים

אתמול אסף סיפר לי שיש לו מישהי שהיא בקטע שלו והוא בקטע שלה. לא הצלחתי להסתכל לו בעיניים אבל שיחקתי את עצמי (טוב מאוד) שמחה בשבילו. האמת היא שכל מה שהרגשתי כשהוא סיפר לי עליה היה זעם בלתי נשלט שזרם לי בגוף והרגשתי את עצמי מתחילה להתפוצץ, אז רק ביקשתי שיסלח לי בחיוך נאיבי ומזויף והלכתי לצד.

 

וכן, כעסתי. כל כך כעסתי. על עצמי ועליו, על כך שאמרתי לעצמי: "נועה, בחופש הזה, את תלכי ותגידי לו כמה שאת אוהבת אותו כי את לא יכולה להחזיק את זה בבטן יותר!" ובאמת כמעט וגידלתי בייצים ובתוך תוכי בער רצון עז לספר לו הכל ולשתף אותו כי באמת ובתמים לא הצלחתי לשלוט ברגשות האלה יותר וכאב לי בגוף בכל יום שעבר כשלא סיפרתי לו מה שאני מרגישה כלפיו. כעסתי על עצמי שהייתי כזו פחדנית וביישנית, ושבגלל שכל כך פחדתי מהתגובה שלו, הוא המשיך הלאה, ואני נשארתי מאחור.

 

וכעסתי עליו, כל כך כעסתי עליו, שהוא לא אמר שום דבר, ולא סיפר לפניי חודשיים שכל הסיפור עם הבחורה השנייה התחיל, שהוא נתן לי ליפול בתוך המלכודת ולהתאהב בו ככה! ועכשיו? עכשיו אני לא מצליחה לשחרר ולהשתחרר ממנו. ואני אוהבת אותו, אני באמת אוהבת אותו. הוא האהבה הראשונה האמיתית שלי. וכואב לי, כואב לי שאני כזו פחדנית ועלובה ושאולי אם הייתי פועלת מוקדם יותר, הייתי מצליחה להשיג את אהבתו בחזרה.

 

אבל כנראה שבמקרים כאלו צריך לפעול בזריזות, כי אני לא הצלחתי, ואם הייתי מהירה יותר, הייתי מצליחה. ועכשיו כואב לי, כל כך כואב לי.

איך אני ממשיכה הלאה עכשיו?

–

–

סתיו: "יו אסף איך אני רואה שבייניך לבין נועה יהיה איזה קטע אבל לא עכשיו.. עוד שנתיים ככה, אתם תהיו כזה זוג מגניב"

–

–

עריכה, 30.6

אז קניתי סקצ'בוק..

–

עריכה, 1.7

מישהו שלח לי את זה ואני כבר מרגישה טוב יותר!

הדבר הכי מתוק שראיתי בחיים שלי!