"הגשם האחרון."

"בום!" אני שומעת רעם שמרעיד את הבית. אני מתקפלת בתוך השמיכה החמה, בתוך המתחם הבטוח שלי.

עוד רעם.

אוויר קר נכנס דרך החלון שהשארתי פתוח עוד מהלילה הקודם, אז אני נאלצת לקום בצער רב ולסגור אותו.

"טוב נועה, אני אספור עד שלוש ותקומי!" אני אומרת לעצמי בלב וסופרת בחצאים. "אפס.. אפס וחצי.. אחד.. אחד וחצי.."

"שתיים ורבע.. שתיים וחצי.. חצי לשלוש.. שלוש!"

אני קמה והעיניים שלי עוד עצומות. אני סוגרת את החלון וחוזרת לשמיכה שנשארה חמה ונעימה. אני פוקחת את עיניי. מאוחר מדיי, כבר התעוררתי.

אני נשארת לשכב עוד קצת עד שיש לי חשק עז לטוסט (וכשבאלי אוכל מסוים אני אעשה הכל בשביל להשיג אותו). "אני רוצה טוסט!"

אז אני קמה, עדיין בתחתונים האדומים שלי והסוודר האפור, מנתרת לי אל המטבח, בניתורים עליזים ומהירים כי קריר וגשום בחוץ בדיוק כמו שאני אוהבת וגם בגלל הרצפה הקפואה.

הבית חשוך ורדום כולו ורק קרני שמש דקיקות, בהירות ועצובות שחודרות דרך התריסים הכחולים שמסודרים על החלונות מאירות חלקים קטנים בבית, כמו את השיש במטבח או הספה מול החלון.

אני מסתכלת דרך החלון על הגינה הירוקה והמוצפת, על קרני השמש הכמעט בלתי נראות, על הבוקר הכל כך יפה הזה, ומתמלאת בצער עמוק שמחלחל ושוקע עד האצבע הקטנה שברגל כי אני נזכרת במילים של אבא. "הגשם האחרון."

כבר לא בא לי טוסט יותר.