האהבה חיה (אני באמת שונאת כותרות)

בפינת הרחוב של רחוב פינס מספר 39 נמצאת חנות פרחים ושוקולדים. החנות פתוחה כל יום עשרים וארבע שעות, במקרה ובדיוק באחת בלילה בחור כלשהו ירצה להציע נישואים לבחורה כלשהי וירצה לקנות לה ורדים ובונבונים. כל יום, כל שבוע, כל שנה בחור פשוט אחד מתייצב בכניסה של החנות בשעה עשר בבוקר וקונה את הפרחים הקבועים שלו: ורדים לבנים. הוא מבקש מהמוכרת שתקשט את זר הפרחים בדרך הכי מיוחדת ויפה שהיא מכירה. בכל בוקר הוא קונה את זר הפרחים ומבקש מהשליח הקבוע שישלח את זר הפרחים לדירה מספר 7 ברחוב ז'בוטינסקי בפתח תקווה. בכל בוקר השליח עושה כמבוקשו של האיש הפשוט ונוסע עם זר הפרחים עד הדירה המבוקשת.

 

בפעם הראשונה בא האיש הפשוט ביקש מהשליח לשלוח את הפרחים לדירה מספר 7, השליח נכנס אל הבניין, עלה במדרגות עד קומה 5 כי המעלית לא היתה בשימוש, רק בשביל להביא לגברת הפשוטה זר של ורדים לבנים. השליח הגיע ודפק על הדלת אך לא היה עונה. דפק ודפק והמשיך לדפוק, אבל הדלת נשארה סגורה. השליח השאיר את הזר בכניסה אל הדירה ועזב את המקום.

 

היום, השליח מנסה ללא הצלחה לשכנע את האיש הפשוט שאין נפש חיה בדירה אך האיש הפשוט אינו מוכן להאמין. וכך, כל יום בשעה עשר וחצי, מגיע זר של ורדים לבנים אל דירה מספר 7, הזרים שעוד לא הספיקו לנבול מתערמים בערמה על יד דלת הדירה. השליח הנחמד דואג לזרוק את הזרים הנבולים ולהשאיר את הזרים שנראים במצב טוב לעין. השליח זוכר שהאיש הפשוט סיפר לו יום אחד שהורדים הלבנים הם בגלל שבחתונה של האיש הפשוט והגברת הפשוטה, הגברת ענדה על מצחה זר של ורדים לבנים ובכל פעם שהאיש הפשוט רואה ורדים לבנים הוא נזכר בגברת הפשוטה שלו, וכך הוא תמיד זוכר אותה בליבו. ולמרות שהגברת הפשוטה כבר אינה כאן עוד, האיש הפשוט דואג לשלוח לה זר של ורדים לבנים בשביל לזכור ולהזכיר כמה הוא אהב ועדיין אוהב אותה.